נשארים במזרח, אבל חוצים את הליגה לקונפרנס ה-AFC, והפעם - אני מנצל את ההזדמנות כדי לצלול, במקביל לפריוויו, לסוגיה שעולה שוב ושוב בדיונים ושיחות שלי על הליגה בשבועות האחרונים - האם עדיף לפרנצ'ייז להיות תמיד רלוונטי/מנצח? או שטנקינג/ריבילד דווקא מגדיל את הסיכויים להגיע לסופרבול? הנתונים (אולי) יפתיעו אתכם.
אז מה יהיה לנו כאן? שתי יריבות מרות שהגיעו לפלייאוף בעונה שעברה, עוד אחת שמצפה להגיע העונה לפלייאוף עם הול-אוף-פיימר עתידי מזדקן שחוזר מפציעה, ואנדרדוגית חדשה שנמצאת בעיצומו של ריבילד.
גם הפעם - אנתח כל קבוצה לפי שישה פרמטרים משלי:
למה אני אופטימי?
למה אני פסימי?
איש המפתח
נתון מפתח
תרחיש החלומות ותרחיש הבלהות
תחזית לסיכום
תזכורת לדגש חשוב: אני שומר לעצמי את הזכות לשנות את התחזיות שלי לעונה, עד לשבוע של שריקת הפתיחה של העונה. בתחילת אותו שבוע (1/2.9) אפרסם פוסט סיכום עם התחזיות הסופיות שלי, כולל מצטייני העונה וכו.
באפלו בילס
למה אני אופטימי
ג'וש אלן הוא, במקרה הרע, קוורטרבק טופ 3 בליגה. קשה גם להתווכח עם טענות שהוא שני רק למהומס.
שון מקדרמוט הוא מאמן הגנתי מבריק. הוא הצליח לחבר בעונה שעברה הגנה שהייתה תשיעית ביארדים (שביעית נגד המסירה), למרות מקבץ פציעות שהיה מחריב עונות לרוב המאמנים/מתאמים בליגה.
מתאם ההתקפה ג'ו בריידי הראה בעונה שעברה שהוא יודע לתפעל התקפה מאוזנת, וזה בדיוק מה שיצטרכו העונה בבאפלו, לאור השינויים שעברו על הסגל בפגרה.
למה אני פסימי
כולם זוכרים איך נראו השנתיים הראשונות של אלן בליגה, לפני שסטפון דיגס הגיע? ב-27 משחקים, היו לו בממוצע פחות מ-60% השלמה, 30 TDs באוויר ו-21 INTs. אז נכון, דיגס כבר לא היה אותו שחקן בסוף העונה שעברה. ובטח שגם אלן בעצמו התפתח מאוד (מאוד מאוד אפילו) - אבל זו תהיה התקפה חדשה לגמרי בזהות שלה, בלי WR1 מובהק, ואי אפשר להקל ראש בעניין. בטח כשמסביב יש לך התקפות אימתניות ומצוידות היטב, כמו אלו של הרייבנס, הטקסנס, הבנגלס, הדולפינס, וכמובן - הצ'יפס המתחדשים.
חילופי הדורות בהגנה הם, בעיניי, צעד מבורך - אבל יש כאן הרבה חלקים זזים שיהיה מאתגר לחבר מהר: טרה ווייט, מייקה הייד וג'ורדן פוייר בחוץ - ומי בדיוק יהיה בפנים? עוד לא לגמרי ברור, ועוד לא לגמרי משכנע. וזה לפני שדיברנו על העומק מעורר המחלוקת באדג'.
איש המפתח
מאט מילאנו, ליינבקר:
ליינבקר? כאיש מפתח של קבוצה שלמה? אולי ניסיתי קצת להתחכם ולא להיות מובן מאליו, אולי לבחור כאן בשון מקדרמוט היה יותר מדויק, אבל אני הולך על שחקן ההגנה הטוב ביותר של הבילס (כשהוא בריא).
לכל מי שצפה בהפסד של הבילס לצ'יפס בפלייאוף מאוד ברור מהי החשיבות של ליינבקר שמחזיק את מרכז המגרש. כשמדובר בליינבקר ברמתו של מילאנו, כל כך ורסטילי, מצוין בכיסוי ובהגנה נגד הריצה - מדובר בשחקן שיכול להסוות הרבה מהפגמים האחרים בהגנה.
לא במקרה הוא האיש שצפים הכי הרבה קטעים שלו מתאמן באוף-סיזן הזה (כשהרקע הוא, כמובן, תהליך ההחלמה מפציעה קשה שגמרה לו את העונה האחרונה מוקדם מהצפוי):
מילאנו חגג ממש לאחרונה יומולדת 30. 2022 הייתה העונה הטובה ביותר בקריירה, והיא הסתיימה בבחירה ל- 1ST Team AP. כשהוא בריא, אני מאמין שהוא, לצד פרד וורנר ורוקוואן סמית, הם שלושת השחקנים הטובים ביותר בעמדה. וזה לאו דווקא בסדר שאתם חושבים שזה.
אם הבילס יקבלו מילאנו בריא ב-2024, בכושר אפילו קרוב לזה שראינו ב-2022 ותחילת 2023 - יהיה הרבה יותר קל להגנה להמציא את עצמה מחדש.
נתון מפתח
וון מילר התלבש בעונה שעברה ל-12 משחקים במדי באפלו, ולא רשם אפילו סאק אחד (ו-3 תאקלים בלבד!!). אפילו ג'וש נורמן (!) יכול להגיד שרשם סאק בעונה שעברה בבילס. עד העונה האחרונה, מילר מעולם לא רשם פחות מ-8 סאקים בעונה, מלבד עונת 2013 (בה פספס 7 משחקים עקב פציעות). ואת ה"הישג" הזה הוא רשם בעונה שב הבילס היו מקום שלישי בליגה בסאקים (54).
מי שהוביל את הבילס בקטגוריה היה לאונרד פלויד (10.5) שעזב בפגרה לניינרס. ועכשיו, מילר יישב ב-Depth Chart מאחורי אי.ג'יי אפנסה (6.5 סאקים בעונה שעברה), שגם בעונה שעברה לא היה פותח במשרה מלאה.
האם הבילס יצליחו לייצר פאס ראש אפקטיבי עם רוטציה שכזו? האם למילר עוד נשאר משהו במיכל?
תרחיש חלומות ותרחיש בלהות
בתרחיש החלומות: קיון קולמן ואלן משדרים על אותו הגל משבוע 1, ויחד עם קינקייד, שאקיר, סמואל, וצ'ייס קלייפול, שמראה את אותם ניצוצות מעונת הרוקי שלו בפיטסבורג - לאלן יש חוליית תופסים טובה בהרבה מהצפוי. ג'יימס קוק ממשיך מאיפה שסיים את העונה שעברה, והרוקי, ריי דיוויס, משלים לבילס שילוב קטלני של מהירות ועוצמה בבקפילד.
מילאנו בריא ובפורמה, וון מילר חוזר להיות פאס ראשר של כמות סאקים דו-ספרתית ומקדרמוט מוצא דרך לייצב את הסקנדרי.
הבילס לוקחים את הסיד הראשון, משייטים עד לגמר ה-AFC, שם מארחים שוב את הצ'יפס למשחק נקמה. לאחר טאצ'דאון של מהומס לקלסי, 12 שניות לסיום, הבילס יוצאים לדרייב של ייאוש, וג'וש אלן מוצא דרך להביא אותם עד למצב של פילד גול מ-55 יארד, שהפעם הולך בדיוק בין הקורות - הבילס בסופרבול, ומחרבים למהומס את חלום הטבעת השלישית ברצף. במשחק הגדול, אלן מוסר ל-4 TDs ומעל 400 יארדים, בלי איבוד, והבילס משייטים לניצחון בהפרש דו-ספרתי - הלומברדי מגיע, סוף סוף, לבאפלו.
בתרחיש הבלהות: ג'וש אלן של 2018/9 עושה קאמבק, ונראה אבוד בלי רסיבר אלפא מובהק. מאט מילאנו עובר שאק לאונרדיזציה אחרי הפציעה הקשה, ונראה כמו צל של עצמו. ההתקפה נראית ממוצעת, ההגנה נראית פחות טוב מכל עונה קודמת בעידן מקדרמוט, והבילס מסיימים עונה במקום השלישי בבית, עם מאזן 8-9, ומחוץ לפלייאוף.
התחזית המוקדמת שלי
סימנתי לבילס כאן 10-7, ואני לא חושב שיש ממש תקרה מעבר לכך. יש להם לו"ז לא פשוט, בבית לא פשוט בכלל. אני עדיין רואה אותם עושים פלייאוף, ומסיימים לפחות שניים בבית:
מיאמי דולפינס
למה אני אופטימי
הדולפינס בטוחים בשלד שלהם, וזה ניכר משלוש ההארכות הגדולות שהם חילקו לטואה, היל ו-וואדל.
מייק מקדניאל הוא אחד המוחות ההתקפיים המבריקים בליגה, מעץ האימון של מקווי-שנהאן שייצר כמה וכמה קבוצות מנצחות ומצליחות בשנים האחרונות.
למיאמי יש כמה וכמה פליימייקרים טובים גם בהגנה: צ'אב, הולנד וראמזי בראשם. אם החתיכות המשלימות סביבם יתחברו (עם מתאם הגנה חדש, שאפשר רק לקוות - יפתח מערכת יחסים בריאה יותר מזו שהייתה לויק פאנג'יו עם החבורה) - יכולה להיות כאן יחידה סולידית.
למה אני פסימי
בגלל ההיסטוריה והסטטיסטיקה, שאומנם נועדו כדי להשתנות ולהישבר - אבל יש מצב שבמקרה הזה, זו לא סתם פיקנטריה - לדולפינס יש את הרצף הפעיל הארוך ביותר בליגה (!) ללא ניצחון פלייאוף.
קו ההתקפה לא היה מדהים בעונה שעברה, והוא איבד שני פותחים במרכז הקו - לא בשורה טובה במיוחד לקיובי לא נייד שמתקשה לחמוק מלחץ שמגיע מהאמצע.
איש המפתח
טואה טאגוואילואה, קוורטרבק:
כתבתי ואמרתי בעבר, ואומר זאת שוב - אני אוהב את טואה. נראה אחלה בן אדם, פרסונה אדירה, מנהיג ששחקנים אוהבים. שחקן פוטבול כמו שצריך שחקן פוטבול להיות... וכן, גם קוורטרבק טוב+ שנתן בעונה שעברה את העונה הטובה בקריירה שלו. כל זה לא משנה את העובדה, שאני לא מאמין שהוא האיש שייקח את הדולפינס לסופרבול.
לא נחזור שוב על שלל הנתונים שהבאתי לגביו בפוסט קודם וייעודי בנושא. אני טוען שמבחינת בנייה נכונה של קבוצת אליפות, ההארכה שקיבל לא הייתה צעד נכון, ולדולפינס היה עדיף להתחיל מחדש עם רוקי או וטרן זול.
"אבל הדולפינס כל כך קרובים עם טואה", אנשים אומרים לי - ונכון, יש להם 4 עונות רצופות של מאזן חיובי עם הקיובי החביב שלהם (10, 9, 9 ו-11 ניצחונות). בעונות 2009 עד 2019 הייתה להם אחת כזאת בלבד! "אז עכשיו תעשה ריסטארט עם קוורטרבק חדש? עם השלד האיכותי הזה? זה יחסל להם כל סיכוי להגיע לסופרבול. אין להם ברירה אלא לשלם לו".
אז אחת ולתמיד, ואם נשים בצד את סנטימנט האוהדים שתמיד רוצים אשליה של קירבה לתואר, החלטתי לבדוק - האם להיות תמיד "רלוונטי", או אפילו קבוצה שמנצחת בעקביות, זה משהו שמקדם את הפרנצ'ייז לאליפות? בואו נראה מה אומרים המספרים - חזרתי אחורה עד עונת 2007 (בחרתי אקראית כי בחיבור לשנים שקדמו זה סגר לי 20 שנה אחורה), ובדקתי: כמה קבוצות ששיחקו בסופרבול, סיימו את 4 העונות שקדמו לאותה עונה עם מאזן של לפחות 9 ניצחונות? (כלומר - מאזן חיובי, עוד לפני המעבר לעונה של 17 משחקים). ממש כמו שטואה והדולפינס, שלכאורה, נמצאים ממש על סף נגיעה בתהילה:
שימו לב - 12 קבוצות מתוך 34 שהגיעו לסופרבולים, הצליחו לחבר רצף של 4 עונות עם מאזן חיובי לפני עונת הסופרבול שלהן (35.2%), ובהמשך אשלים כאן את התמונה ביחס לקבוצות שסיימו בתקופה הזאת עם מאזנים חלשים ומקום אחרון בבית שלהן, בסקירה של הפטריוטס. נציין שמתוך אותן 12 קבוצות - 2 קבוצות בלבד עשו זאת ללא קיובי עילית (בריידי/מהומס/פייטון מאנינג) - הרייבנס של פלאקו (בחוזה רוקי לאורך הרצף הזה) והראמס של סטאפורד (עם גוף בחוזה רוקי בשנים שקדמו לכך) - וזה כבר שווה ל-5.8%.
מה אני מסיק מכאן? לשלם לקיובי שאינו טופ 5 מובהק חוזה שני זה משהו שהיסטורית לא הביא לקבוצות אליפות, או אפילו הביא אותן לסופרבול. להיות קבוצה מנצחת לאורך תקופה, בלי שיהיה לך קיובי מהז'אנר הזה - גם כן, לא מקרב אותך לסופרבול. זה אולי גורם לך להרגיש טוב, ועוזר למלא את האיצטדיון - אבל אמפירית, זה לא היה מתכון מנצח. זו יותר אשליה מתוכנית עבודה.
את הסטטיסטיקה המאוד ברורה הזאת - טואה יצטרך לנצח.
נתון מפתח
כפי שכתבתי קודם - אני לא רגוע לגבי קו ההתקפה של מיאמי. שניים מתוך שלושת שחקני קו ההתקפה עם ציוני PFF הגבוהים ביותר שלהם בעונה שעברה: קונור וויליאמס (87.8) ורוברט האנט (77.2) - עזבו (לסיהוקס ופנתרס בהתאמה). השלישי (טרון ארמסטד - עם ציון 82.0) חגג ביולי 33 והוא כבר לא בשיאו המקצועי.
צד ימין היה ועודנו נקודת תורפה, והצמד שצפוי לפתוח (אייכנברג וג'קסון) יהיו חייבים להתעלות ב-2024.
תרחיש חלומות ותרחיש בלהות
בתרחיש החלומות: אחרי שהנהלת הדולפינס הראתה לטואה את הכסף, הוא מראה לה את הכסף בחזרה - ומצליח לקחת את המשחק שלו לרמה אפילו יותר גבוהה מב-2023. טייריק רושם עונה ראשונה בהיסטוריה של 2,000 יארדים לרסיבר, וואדל מוסיף עוד 1,300, ובסך הכול - טואה מוסר למעל 5,000 יארדים ו-35 טאצ'דאונים - וזוכה ב-MVP ראשון בקריירה. לא פחות מרשים - הוא מנצח משחק חוץ בקור של ניו-יורק בשבוע 18, שנועל לדולפינס סיד 1 ב-AFC.
חולפים שבועיים, וטואה גם מוביל את הקבוצה שלו לקטוע, סוף-סוף רצף של 24 שנים ללא ניצחון פלייאוף, וכעבור שבוע מחבר ניצחון נוסף - שמביא את הקבוצה לסופרבול ראשון אחרי 40 שנה, שם הוא סותם לי את הפה אחת ולתמיד ומראה שכל הטבלאות שהצגתי למטה הן סתם פיקנטריה - ומניף לומברדי ראשון מאז הסבנטיז, כשדן מרינו עומד מאחוריו ומוחא לו כפיים. יש לדולפינס GOAT חדש!
בתרחיש הבלהות: בשבוע 2, טואה נשתל בקרקע על ידי וון מילר וסופג זעזוע מוח נוסף. הצוות הרפואי מאבחן אותו, ולאחר שורה ארוכה של בדיקות - ביום המשחק ובימים שלאחר מכן - הדולפינס נאלצים לספסל אותו למספר חודשים. מייק ווייט וסקיילר תומפסון משחקים ביניהם באיזו רוטציה מוזרה עד שבוע 14, כשטואה חוזר לכשירות - אבל העונה של הדולפינס כבר גמורה מעשית, והם מסיימים את הבית במקום האחרון, אחרי הפטריוטס, עם 4 ניצחנות בלבד.
התחזית המוקדמת שלי
תראו, טואה השתיק אותי בעבר לא פעם, ולא פעמיים. אבל במשחקים בודדים/הבלחות קצרות. לעולם לא בתמונה הגדולה. אני חושב שמיאמי יסיימו במאזן חיובי, אבל לא הרבה מעבר לכך - 9-8 נראה לי תחזית די משקפת, ויכול להיות שהם עדיין יצליחו להתברג איכשהו לפלייאוף ב-AFC סופר צפוף ותחרותי.
ניו יורק ג'טס
למה אני אופטימי
בראש ובראשונה - כי זאק ווילסון כבר לא שם, ובעיקר לא QB1 של הארגון הזה.
לג'טס הייתה כבר בעונה שעברה הגנת מצוינת, ואם חסן רדיק יופיע לעונה (בכפוף להסדרת החוזה) - אפשר לטעון ברצינות שהיא תהיה אפילו יותר מוכשרת העונה. קווינן וויליאמס, סוס גרדנר, סי.ג'יי מוזלי, קווינסי וויליאמס - כולם שחקנים אדירים שנמצאים בשיאם, או קרוב לכך.
הם חיזקו את קו ההתקפה, שסומן כנקודת תורפה כבר באוף-סיזן שעבר, עם שני וטרנים סולידיים מאוד (כשהם בריאים) ועוד הוסיפו לכוח הזה בסיבוב הראשון בדראפט. תוספות נחוצות עם קיובי פצוע בן 40 בהרכב.
אני מאמין שעם קוורטרבק ראוי, גארט ווילסון יראה, סוף-סוף, שיש לו תקרה של רסיבר טופ 10 בליגה.
למה אני פסימי
בעיקר - כי הם עדיין הג'טס.
מעבר לכך, נראה שרוברט סלאח הוא לא בעל הבית שהקבוצה צריכה בחדר ההלבשה.
הדבר בולט במיוחד לאור העובדה, שאארון רודג'רס הוא (לפחות בשנים האחרונות) הסחת דעת מהלכת. עד לפני 3-4 שנים, היכולת הפנומנאלית שלו הצדיקה את "הטרחה". האם זה עדיין המצב, בגילו ובמצבו הגופני? ממש לא בטוח.
סימן שאלה נוסף הוא הפאס ראש - השחקן הכי פרודוקטיבי של הג'טס מהאדג' בעונה שעברה היה ברייס האף, והוא עזב לפילדלפיה. אם משבר החוזה של רדיק לא ייפתר - זה עשוי להיות בור משמעותי, שאת השלכותיו ירגישו כל יתר שחקני ההגנה.
איש המפתח
בריס הול, ראנינג בק:
בתקופה שבה עמדת הראנינג בק חווה השמדת ערך כמעט על בסיס שנתי (לפחות מבחינת גובה החוזים החדשים) - בריס הול הוא אחד מהשחקנים האלה שלהדביק עליו סתם תווית של RB זה דבר שיעשה לו עוול. הוא נשק התקפי מודרני, שיכול לשבור הגנות גם על הקרקע, וגם באוויר. לא כריסטיאן מקאפרי (כזה יש רק אחד) אבל Tier אחד מתחתיו.
לא פחות מ-95 טארגטים הוא רשם בעונת 2023, שכזכור - הוא פתח אותה בווליום נגיעות מוגבל, אחרי פציעה קשה שגמרה לו את עונת הרוקי שלו ב-2022.
אני חושב שאארון רודג'רס, בריא, יכול להיות עדיין קיובי טופ 10 בליגה. אבל אני בספק רב שהוא יהיה נייד וחמקמק כבעבר, וזוהי רק אחת הסיבות שהג'טס חייבים, אבל חייבים התקפה מאוד מאוזנת העונה.
אם הג'טס יצטרכו שרודג'רס יסחוב אותם על הגב שבוע אחרי שבוע - אני חושד שהגב, האכילס, וכלל גופו בן ה-41 (בתחילת דצמבר) לא יעמדו בעומס. זו צריכה להיות ההתקפה של בריס הול.
נתון מפתח
הג'טס היו שניים ב-2023 בהגנת המסירה, לפי יארדים בממוצע למשחק (168.3, קצת יותר מהבראונס) ומקום שלישי מבחינת Passer Rating Allowed (ממוצע 76.0, אחרי רייבנס ובראונס).
מבחינת הגנת הריצה, הדברים נראו אחרת: הגנת הג'טס ניצבה במקום 25 ביארדים (124 למשחק בממוצע), אך חשוב לציין שמבחינת יארדים בממוצע לנשיאה, הג'טס ניצבו במקום ה-11, עם 4.1 בלבד.
באופן אישי, אני לא מאמין שיש לג'טס חולשה יחסית בהגנת הריצה, ושהמיקום ביארדים על הקרקע נובע משתי סיבות עיקריות:
קבוצות היו (יחסית) ביתרון על הג'טס לא מעט, ולכן רצו (יחסית) יותר מאשר מסרו
קבוצות יודעות שהגנת המסירה של הג'טס חזקה מאוד, ולכן כללו יותר ניסיונות על הקרקע בתוכנית המשחק ההתקפית
לפי PFF, שני הפותחים של הג'טס במרכז קו ההגנה (קווינן וויליאמס וג'ייבן קינלו) מספרים סיפור שונה מבחינת האפקטיביות שלהם בהגנת הריצה:
וויליאמס קיבל ציון גבוה יותר ב-2023 נגד הריצה (90.4) מאשר כפאס ראשר (84.5). לעומת זאת, קינלו הראה חולשה מהותית בתחום הזה (ציון 31.3 נגד הריצה, לעומת 70.3 כפאס ראשר). וגם באדג' - התוספת החדשה, רדיק, מסורתית פחות אפקטיבי נגד הריצה.
בקיצור - שימו עין.
תרחיש חלומות ותרחיש בלהות
בתרחיש החלומות: אארון רודג'רס מחליט להתרכז בפוטבול ולדבר פחות. הוא בריא, קו ההתקפה שלו שלם, והוא חוזר לכושר של מועמד ל-MVP. בריס הול וגארט ווילסון נותנים תפוקה של טופ-5 בעמדה, חסן רדיק סוגר חוזה לשנתיים לפני תחילת העונה, ההגנה מאוזנת ומסיימת גם היא בראש הליגה מבחינת יארדים ונקודות.
הג'טס לוקחים את הבית ומסיימים את העונה עם הסיד ה-2 ב-AFC. שני ניצחונות בית מובילים אותם לגמר AFC אצל מהומס והצ'יפס, ושם רודג'רס מצליח לגבור על האיש שהשוו אליו בתחילת הקריירה (של מהומס) ומביא את הג'טס לסופרבול. רודג'רס מתייצב בגדול לבמה הגדולה בניו-אורלינס וזוכה בטבעת סופרבול שנייה בקריירה. לאחר הנפת הגביע, מסתבר שבחיבור של שתי הטבעות ניתן למעשה לייצר משדר, באמצעותו ניתן לתקשר עם חייזרים - רודג'רס שולח תשדורת לחבריו מהחלל החיצון, שבאים לאסוף אותו לטיול בגלקסיות רחוקות, ממנו הוא ישוב למיני קאמפ בקיץ הבא.
(אם הרפרנס לא ברור - מוזמנים להתעדכן לגבי האמונות של A-Rod בנוגע לחייזרים)
בתרחיש הבלהות: הקיובי הותיק של הג'טס נראה כמו קליפה של עצמו, גארט ווילסון נותר בגדר הבטחה שלעולם לא באמת מתממשת, בריס הול לוקח צעד וחצי אחורה ולא מקבל מספיק כדורים - כי הג'טס נקלעים לפיגורים ורודג'רס מנסה בכוח להריץ את ההתקפה דרכו. סלאח מאבד (שוב) את חדר ההלבשה, המחנאות דולפת לתקשורת ונחפשת ב(עוד) כתבת תחקיר. סלאח מפוטר אחרי פתיחה חלשה של 3-7 לפני הביי. הג'טס מסיימים במקום השלישי בבית, ויוצאים לפגרה כדי לחשב מסלול מחדש.
התחזית המוקדמת שלי
אני משער, במסגרת תחזית מוקדמת, שהג'טס יסיימו ראשונים או שניים בבית הזה, עם מאזן 10-7. יש להם, אולי, את הסגל הכי שלם בבית (בהנחה שרודג'רס ישחק ברמה של טופ 10-12).
ניו אינגלנד פטריוטס
למה אני אופטימי
העונה? אין לי הרבה סיבות. אני חושב שהקבוצה הזאת נבנתה כדי להיות מוכנה לנצח בעוד שנה-שנתיים, וזהו הטווח שאני בוחן כאן.
ובכל זאת - אני חושב שכריסטיאן גונזלס יהיה כוכב בליגה, והוא חוזר מפציעה!
למה אני פסימי
אני חושב שהפטריוטס בעצמם לא אופטימיים מדי לגבי הסיכויים שלהם לנצח העונה. לא בכדי, וגאס הציבה את ליין הניצחונות של הקבוצה על האובר/אנדר הנמוך ביותר בליגה (4.5 ניצחונות).
הרבה חורים בסגל, הרבה סימני שאלה. בעיקר מוטרד מכך שלקיובי הצעיר שעתיד להיכנס להרכב, אין מספיק Skill players מוכחים סביבו כדי לעזור לו.
איש המפתח
אליוט וולף, "GM" (לא רשמי):
לפטריוטס, נכון לכתיבת שורות אלו, אין GM רשמי אחרי עזיבתו של ביל בליצ'ק. יש את אליוט וולף, שנושא בתואר "סגן נשיא בכיר לענייני Player Personnel". הוא למעשה האיש שמוביל ומתווה את הדרך בריבילד הזה - עם המאמן הכי צעיר בליגה, בעונתו הראשונה בתפקיד, ובשלב מסוים - גם קיובי רוקי.
אחרי כשני עשורים של דומיננטיות די חסרת תקדים ב-NFL, הפטריוטס נמצאים רשמית בריבילד. אני מתרשם שהרבה אוהדי פוטבול ישראלים מפחדים מהמושג הזה, אולי בגלל איזו דעה קדומה. אולי בגלל היכרות איתו (או עם וריאציה פחות אופטימית שלו, "טנקינג" מענפים אחרים).
קבוצות NBA שהגיעו לגמר בטווח של 4 שנים מסיום במקום אחרון בבית (בבדיקה שמתחילה מגמר ה-NBA ב-2007):
2007 - קליבלנד קאבלירס (סיימו אחרונים עם מאזן 17-65 בעונת 2003)
2008 - בוסטון סלטיקס (סיימו אחרונים עם מאזן 24-58 בעונת 2007)
2010 - בוסטון סלטיקס (סיימו אחרונים עם מאזן 24-58 בעונת 2007)
2011 - מיאמי היט (סיימו אחרונים עם מאזן 15-67 בעונת 2008)
2012 - מיאמי היט (סיימו אחרונים עם מאזן 15-67 בעונת 2008)
2012 - אוקלהומה סיטי ת'אנדר (סיימו אחרונים עם מאזן 20-62 בעונת 2008 + מאזן 23-59 בעונת 2009)
2016 - קליבלנד קאבלירס (סיימו אחרונים עם מאזן 24-58 בעונת 2013 + מאזן 21-45 בעונת 2012)
2020 - לוס אנג'לס לייקרס (סיימו אחרונים עם מאזן 17-65 בעונת 2016)
2021 - פיניקס סאנס (סיימו אחרונים עם מאזן 24-58 בעונת 2017 + מאזן 21-61 בעונת 2018 + מאזן 19-63 בעונת 2019)
בסך הכול - 7 קבוצות (2 מופיעות כאן בכפילות, 5 מהן קיבלו תוספת בדמותו של לברון ג'יימס בטווח הזה)
קבוצות NFL שהגיעו לסופרבול בטווח של 4 שנים מסיום במקום אחרון בבית (בבדיקה שמתחילה מהסופרבול ב-2007):
2007 - שיקגו ברס (סיימו אחרונים עם מאזן 5-11 בעונת 2004)
2008 - ניו יורק ג'איינטס (סיימו אחרונים, במשותף, עם מאזן 6-10 בעונת 2005)
2009 - אריזונה קרדינלס (סיימו אחרונים עם מאזן 5-11 בעונת 2006)
2010 - ניו אורלינס סיינטס (סיימו אחרונים עם מאזן 8-8 בעונת 2008)
2013 - דנבר ברונקוס (סיימו אחרונים עם מאזן 4-12 בעונת 2009)
2015 - קרוליינה פנתרס (סיימו אחרונים עם מאזן 7-9 בעונת 2012)
2016 - אטלנטה פלקונס (סיימו אחרונים במשותף עם מאזן 4-12 בעונת 2013)
2017 - פילדלפיה איגלס (סיימו אחרונים עם מאזן 7-9 בעונת 2016)
2018 - לוס אנג'לס ראמס (סיימו אחרונים עם מאזן 6-10 בעונת 2014)
2019 - סאן פרנסיסקו פורטי ניינרס (סיימו אחרונים עם מאזן 5-11 בעונת 2015 + מאזן 2-14 בעונת 2016)
2020 - טמפה ביי באקנירס (סיימו אחרונים עם מאזן 5-11 בעונת 2017 + בעונת 2018)
2021 - סינסינטי בנגלס (סיימו אחרונים עם מאזן 6-10 בעונת 2018 + מאזן 2-14 בעונת 2019)
בסך הכול - 12 קבוצות
אז מה למדנו כאן? מתוך 34 קבוצות שהגיעו ל-17 גמרי ה-NBA האחרונים - 9 סיימו אחרונות בבית שלהן בטווח של עד 4 שנים (26.5%).
ומתוך 34 קבוצות שהגיעו ל-17 הסופרבולים האחרונים - 12 סיימו אחרונות בבית שלהן בטווח של עד 4 שנים (35.2%). זה נתון זהה למספר הקבוצות שחיברו רצף של 4 עונות מנצחות.
כלומר - לאורך פרק זמן של 5 עונות, בין אם תהיה לך לפחות עונה אחת שבה תסיים אחרון בבית, או שתסיים במאזן חיובי לאורך כל התקופה - הסיכויים שלך להגיע לסופרבול לא קטנים יותר. ואם אין לך את מהומס/בריידי/פייטון מאנינג - הם גדולים פי 6!
אז לכל החברים שכל כך מפחדים מריבילד, או "חוסר רלוונטיות" - לא רק שההיסטוריה מוכיחה שזה לא צריך להפחיד, אלא שזה לעיתים אפילו נחוץ כדי להוביל להצלחה אמיתית.
יש הרבה עבודה לוולף, או לכל GM בפוזיציה הזאת, כדי לייצר תפנית שכזאת - אבל המוביליות הגדולה שיש ב-NFL בהחלט עוזרת. 2-3 מחזורי דראפט טובים, אגרסיביות בפרי-אייג'נסי וקוורטרבק שיודע לעשות את המהלך הנכון ברגע הנכון - יכולים להספיק. גם מול היריבות הכי מאיימות.
נתון מפתח
מאז שהפאטס בחרו בג'וליאן אדלמן בסיבוב השביעי של דראפט 2009, הם בחרו בדראפטים 15 רסיברים. ואלה הם השמות:
טיילור פרייס, ג'רמי איברט, אארון דובסון, ג'וש בויסי, ג'רמי גאלון, מלקולם מיטשל, דווין לוסיאן, ברקסטון בריוס, נקיל הארי, טרה ניקסון, טייקוואן ת'ורנטון, קישון בוט, דמאריו דאגלס ו (בדראפט האחרון) ג'יילין פולק וג'אבון בייקר.
אם רובם ככולם של השמות האלה לא מצלצל לכם מוכר, אל תרגישו רע - אני איתכם. רובם ככולם לא הפכו להיות שחקני הרכב לגיטימיים. האם הדאבל-דיפ העונה, עם פולק+בייקר ישבור את הטרנד? אם לא - יהיו לבריסט/מיי חיים מאוד קשים ב-AFC העונה.
תרחיש חלומות ותרחיש בלהות
בתרחיש החלומות: דרייק פותח משבוע 1, סוחף את הליגה בסערה ומאפיל על שני הרוקיז שנבחרו לפניו בדראפט - קיילב ויליאמס ודרייק מיי. דמאריו דאגלאס לוקח עוד צעד קדימה, ולצד פולק ובייקר - נוצרת לפתע, כמעט יש מאין, שלישיית רסיברים לגיטימית בניו-אינגלנד. רמנדורה סטיבנסון חוזר להראות את מה שהתחיל להראות ב-2022, ההגנה נותרת סולידית, ואף קופצת מדרגה עם גונזלס בריא - שהופך לקונצנזוס טופ-3 בעמדת הקורנר.
הפטריוטס מסיימים שניים בבית עם מאזן 9-8 ואפילו מנצחים משחק פלייאוף בחוץ - אבל סיפור הסינדרלה נעצר בדיוויז'נאל.
בתרחיש הבלהות: הפאטס מגיעים למפגש בשיקגו (שבוע 10) במאזן 1-8, כשדרייק מיי רשום על 5 מאותם הפסדים, עם תצוגות מאוד לא משכנעות, ומאזן מצטבר של 8 TDs ו-12 איבודים. במפגש בין שני הפרוספקטים החמים של הדראפט, קיילב וויליאמס עושה למיי בית ספר, והפטריוטס מפסידים בהפרש של 4 טאצ'דאונים. המצב לא משתפר במיוחד עד לתום העונה, והפאטס מסיימים עם המאזן הגרוע בליגה - 3 ניצחונות בלבד (מתוכם 1 נגד המחליפים של הבילס בשבוע 18), בלי שום חלק בסגל שמראה הבטחה, ובעיקר - עם קוורטרבק צעיר שלא נראה בכיוון להוביל את הפרנ'צייז בשנים הבאות.
התחזית המוקדמת שלי
אני חושב שוגאס טיפה מחמירים עם הפטריוטס, שבדרכם הייחודית ישמרו על הרבה משחקים צמודים הודות להגנה - והם ינצחו 5/6 משחקים העונה.
מי לדעתכם תיקח את הבית?
- באפלו בילס
- מיאמי דולפינס
- ניו יורק ג'טס
- ניו אינגלנד פטריוטס
תודה על העשייה