אחרי הארכות החוזים של ג'ארד גוף וטרוור לורנס, שנחתמו מוקדם יותר באוף-סיזן הזה, בסוף השבוע התבשרנו על החתמות ענק של 2 קוורטרבקים נוספים בליגה:
טואה טאגוואילואה מאריך את החוזה שלו בדולפינס ב-4 שנים נוספות, תמורת 212.4 מיליון דולר (מתוכם 167 מיליון דולר מובטחים):
וג'ורדן לאב, אחרי עונה אחת בלבד כפותח בגרין ביי, מאריך חוזה ב-4 שנים תמורת 220 מיליון דולר (160.3 מיליון מובטחים) - הכי גבוה מבחינת הממוצע השנתי, לצד ג'ו בורו.
אגב, אם כל סוגיית הכסף המובטח לא ברורה לכם, ממליץ לקרוא פוסט קודם שלי בנושא.
הירשמו לבלוג שלי - לגמרי בחינם - וקבלו גישה מלאה לכל התכנים, ממדריכים למתחילים על המשחק וה-NFL, ועד סקירות מקצועיות.
לאורך העונה - קוראים רשומים יקבלו גישה לתכנים שלי על פנטזי פוטבול, וגם טיפים למי שמהמר על ה-NFL.
בנוסף, תקבלו מדי יום שני את הניוזלטר שלי שמסכם בקצרה את כל מה שהכי מעניין בליגה בשבוע האחרון (לאורך כל הפגרה, ובעונה עצמה, כמובן).
נשמע טוב? כנסו לחצו כאן והצטרפו למאות אוהדים שכבר שם:
לפני הפרשנות, נתחיל בעובדות: יש היום מחיר שוק די ברור לקוורטרבק, שהוא 50-55 מיליון לשנה (המיקוח העיקרי הוא סביב משך החוזה וכמות הכסף המובטחת). עדיף להאריך חוזה כמה שיותר מוקדם, כדי שקבוצה אחרת לא תגדיר מחדש את השוק ותייקר את העסקה.
ולמה כל כך חשוב לשלם מוקדם - הביטו בטבלה שלמטה מ-OverTheCap (שעוד לא מעודכנת בחוזים החדשים של טואה ולאב) ותבינו לבד (שימו לב בעיקר למקומות 10-11 ברשימה):
וכעת לפרשנות שלי:
אגב, היא קיימת גם בצורת פודקאסט על הנושא:
מתי בעיניי זו החלטה טובה לשלם? כשקבוצה משלמת לקוורטרבק שאפשר לבנות סביבו (בחוזה כזה גדול, ששווה ערך לכ-15-20% מהקאפ הנוכחי) קבוצה שיכולה לקחת סופרבול.
בכמה פוסטים שזכו ללא מעט ריקושטים מחברים בקהילת חובבי ה-NFL בארץ, כתבתי שעל רקע זה - אני אוהב יותר את ההארכות של לאב וגוף, זאת של לורנס בסימן שאלה (בעיקר בגלל הפציעות שלו בעונה האחרונה), ואת של טואה אני לא אוהב.
הסברתי שטואה, מוכשר ואפקטיבי ככל שיהיה (עם פלייקולר מצוין ובהתקפה עם כלי נשק מעולים, אגב. שלא תהיה כאן שום טעות) - לא ניצח אפילו משחק פלייאוף אחד ב-4 שנים כמעט מלאות כפותח, וגם צריך לקחת בחשבון שהרף הנדרש בימינו כדי ללכת עד הסוף ב-AFC (עם מהומס, אלן, בורו, לאמאר ועוד) הוא גבוה יותר. קבוצה עם קיובי פותח סביר-טוב נמצאת בעמדת נחיתות מובהקת מול כל אחד מאלה, בעוד שב-NFC, הפער לא גדול עד כדי כך.
הטיעונים של מתנגדיי, בגדול, הסתכמו בנקודות הבאות (מאחד את כולן לפסקה אחת, כדי לתמצת): ניצחונות והצלחה בפלייאוף הם לא נתון אישי. לדולפינס לא הייתה ברירה - יש להם סגל טוב מאוד, קוורטרבק עם נתונים טובים ששיחק טוב - וללכת עכשיו לריבילד זה יהיה בזבוז של הסגל הזה. טואה הרוויח את החוזה בכמה עונות שלו כפותח (הרוויח אותו יותר מלאב, שפתח שנה אחת בלבד), ושילמו לו כי קוורטרבק פותח לגיטימי בליגה זה מצרך נדיר, וברור שאם במיאמי היו מוותרים - היו הרבה קופצות אחרות. 31 קבוצות לא זוכות בסופרבול מדי שנה - אז אם תקבל החלטות רק לפי אם זכית ואם לא - זו תהיה טעות. וגם צריך לשפוט את החוזה בפני עצמו, ולא ביחס לקונפרנס שבו נמצא השחקן.
ולהלן תגובתי וסיכום עמדתי בנושא הזה:
ראשית כל, אל תאשימו אותי שאני סומך יותר על הפאקרס מאשר על הדולפינס, בכל הקשור להערכת קוורטרבק שמסוגל ללכת עד הסוף 🤷🏻♂️
וקצת יותר ברצינות - אם הסגל של מיאמי כזה איכותי, עד כדי כך שזו תהיה שגיאה ו/או בזבוז ללכת לריבילד, אז למה טואה לא הצליח להתקרב אפילו לניצחון פלייאוף עם אותו סגל בדיוק? גם אם פוטבול הוא משחק קבוצתי, וניצחונות הם לא נתון אישי, ברור לכולם שלקוורטרבק יש את מידת ההשפעה הגבוהה ביותר על תוצאת המשחק. קבוצה לא יכולה לעשות שום שינוי בודד, שהוא מספיק דרמטי כדי להשפיע מהותית על הגורל שלה, מלבד להחליף קוורטרבק או מאמן.
סביב לאב יש סימני שאלה, בהחלט. הוא אכן שיחק רק עונה אחת כפותח, והיו לו במהלכה עליות וירידות. אבל האם סביב טואה אין סימני שאלה, גם אחרי 4 עונות? במשחקי הקבוצה בחודש ינואר (שלבים מכריעים, מזג אוויר קר, פלייאוף) - המאזן של מיאמי עם טואה הוא ניצחון אחד ו-3 הפסדים, כולל 3 מסירות בלבד ל-TD מול 7 איבודים, על 58% השלמה בלבד. אלה נתונים איומים ונוראיים בכל סטנדרט. וזה מגיע בדיוק בתקופה שבה אתה אמור להרוויח צ'קים בסדר גודל כזה.
אז מה אתם מעדיפים לקבוצה שלכם: קוורטרבק שהראה אפסייד משמעותי בעונתו הראשונה כפותח, עם נשקים מתחת לממוצע סביבו, ורשם ניצחון פלייאוף מאוד משכנע בחוץ (אגב, עם ציון 92.5 לפי PFF נגד הקאובויס - משמעותית טוב יותר מכל הופעת פלייאוף בקריירה של גוף, לורנס או טואה), או בקוורטרבק עם גודל דגימה משמעותי - שלא הציג במהלכו אפסייד שהיה שווה אפילו ניצחון פלייאוף אחד ויחיד? בדיוק כמו שכל מומחה פנטזי יגיד לכם, כך גם בחיים האמיתיים - אני תמיד אלך עם האפסייד על פני הגישה השמרנית ו"הבטוחה".
מעבר לזה - המאזן של טואה בקריירה נגד הבילס הוא 1-6, נגד הצ'יפס 0-2, נגד הבנגלס 1-1 (ג'ו בורו לא שיחק במשחק שבו ניצח), ומאזן חיובי רק נגד הרייבנס, עם 2-1. בסך הכול: 4 ניצחונות ו-10 הפסדים... האם מאזן מצטבר כזה הוא משהו שנותן לכם סיבה להאמין ביכולת שלו לחבר ריצה משמעותית בפלייאוף? הרי ברור לכולם שהוא יצטרך לעבור דרך שניים מהם לפחות, כנראה, בדרך לשם.
אבל בואו נשים את זה בצד. בואו נדבר על הנקודה היותר משמעותית, והיא הפחד מהריבילד. הפחד מלהיות "לא רלוונטי". אני טוען, ואני עקבי בעניין הזה, שחוסר הרלוונטיות הוא לא הסכנה האמיתית. הפחד הגדול באמת שצריך לרדוף ולהטריד את מנוחתם של אוהדי קבוצות, הוא אשליית הרלוונטיות שמייצר "קוורטרבק לימבו". זה מושג שהתייחסתי אליו בעבר בהקשר של קירק קאזינס בויקינגס - יש לך קוורטרבק מספיק טוב, שאתה מרגיש שבכל שנה יש לך סיכוי לזכות בסופרבול, אם רק הדברים יסתדרו לך בדיוק (ספוילר: הם לעולם לא מסתדרים). זה בפועל פשוט לא קורה, וגם לא קרוב לקרות. כי זה לא בן אדם שהוכיח שהוא מסוגל להתעלות ולנצח ברגעים הכי חשובים.
והנה, גם הויקינגס הסיקו מסקנות, והימרו על רוקי (אפילו כזה שאינו בחירת טופ 5) בדמותו של ג'יי.ג'יי מקארתי. כנראה שגם הם הבינו שבשלב מסוים (וכמובן עדיף מוקדם מאשר מאוחר), צריך להשלים שחיבור מסוים - פשוט לא עובד. לא חסרות עוד דוגמאות ברחבי הליגה - האם הבנגלס, למשל, היו מעדיפים לדלג מדי כמה שנים בין פותחים סבירים, מהז'אנר של טואה, ולגרד מעת לעת ניצחון פלייאוף, או להיות גרועים במשך עשור, ולקבל הזדמנות לבחור כוכב כמו ג'ו בורו עם הבחירה מספר 1, וכך לשנות את הגורל של הפרנצ'ייז מקצה לקצה?
אז קוורטרבק פותח איכותי זה אומנם נדיר, אבל קוורטרבק שמסוגל לקחת סופרבול - זה מצרך שהולך והופך לנדיר יותר ויותר. וקבוצה שמתחייבת, בזמן וכסף, לכזה שמוכיח לה מדי שנה שהוא לא תואם את הפרופיל - עושה לעצמה עוול.
ובהקשר להבדלה בין הקונפרנסים, אז כן - כל מה שקורה היום ב-AFC מתחבר לזה - זה ברור שהחלון להגיע לסופרבול ב-NFC הוא "פתוח" יותר, כי נוצר בצד השני של הליגה ריכוז של הקיוביז היותר איכותיים (וכולם נעולים בחוזים עד 2028 לפחות). ההנהלה של כל קבוצה צריכה להעריך לא רק את הכישרון שיש אצלה בבית, אלא גם את הנסיבות מסביב, כדי להבין האם החלון שלה באמת פתוח. קבוצות מתכננות חוזים של שחקנים מבית כל הזמן, ומעמיסות יותר קאפ על השנים הראשונות או המאוחרות, בהתאם לחוזים אחרים שנחתמים או צפויים להיחתם. אז למה לא לשקלל זאת גם להחלטה אם מלכתחילה לחתום עם שחקן? האם טיעונים כמו "מגיע לו" או "אין ברירה" הם מספקים כדי להתחייב לשחקן עם רקורד כזה על סכומים כאלה?
בשורה התחתונה, כשאני מגיע לבחון את הסיכויים של הדולפינס להגיע השנה לסופרבול, במצב שבו היריבות שלה לא נחלשו מהותית, וכשיש לה את הקוורטרבק הפחות איכותי מכולן - אני לא יכול באמת להמר עליה. וכל עוד טואה נמצא שם, בטח עם חוזה כזה גדול, הסיכוי שזה ישתנה - רק הולך וקטן.
אז אם לא טואה - מה כן?
בהפשטה די גסה, אבל עדיין נכונה, אלה 5 התרחישים שיכולים להיות רלוונטיים לפרנצ'ייז בעמדת הקיובי (בסדר יורד מבחינת התרומה שלהם לסיכויי סופרבול):
מקום 1: לבחור קיובי עילית בדראפט ולשחק על חוזה הרוקי שלו
(פער גדול בין מקום 1 למקום 2)
מקום 2: להחתים קיובי עילית לחוזה שני (תרחיש נפוץ מאוד אם הוא בחירה של אותה קבוצה בדראפט, אך נדיר עד כדי לא קיים אם נבחר ע"י קבוצה אחרת)
(פער עצום בין מקום 2 למקום 3)
מקום 3: לבחור בפותח טוב בדראפט ולשחק על חוזה הרוקי שלו
מקום 4: להחתים וטרן איכותי על חוזה שני (שוב - שחקן של אותה קבוצה, או מקבוצה אחרת)
מקום 5: קיובי לא טוב בחוזה רוקי
מקום 6: קיובי לא טוב בחוזה יקר
הנקודה שלי היא, בהקשר של ההחתמה של שחקן כמו טואה - כשקבוצה עושה את 3 או 4 - היא מונעת מעצמה את הסיכוי (הגדול או קטן) ל- 1+2.
מכיוון שבעיניי (ואני מניח שבעיניי מרבית האוהדים, ובטח מרבית מנהלי הקבוצות והמאמנים) מה שחשוב הוא רק זכייה בסופרבול, אז בואו נראה כיצד התרחישים האלה מגדילים/מקטינים את הסבירות לעשות זאת.. אם הולכים אחורה ומסתכלים על 20 הסופרבולים האחרונים, אז זהו פיזור התרחישים של קבוצות שהגיעו לסופרבול:
2023: מהומס ניצח את פורדי (תרחיש 2 מול תרחיש 3)
2022: מהומס ניצח את הרטס (תרחיש 2 מול תרחיש 3)
2021: סטאפורד ניצח את בורו (תרחיש 4 מול תרחיש 1)
2020: בריידי ניצח את מהומס (תרחיש 2 מול תרחיש 1)
2019: מהומס ניצח את גארפולו (תרחיש 1 מול תרחיש 4)
2018: בריידי ניצח את גוף (תרחיש 2 מול תרחיש 3)
2017: פולס ניצח את בריידי (תרחיש 4 מול תרחיש 2)
2016: בריידי ניצח את ריאן (תרחיש 2 מול תרחיש 4)
2015: פייטון ניצח את קאם ניוטון (תרחיש 4 באותה עונה בלבד! מול תרחיש 1)
2014: בריידי ניצח את ווילסון (תרחיש 2 מול תרחיש 1)
בסך הכול: תרחישים 1/2 הופיעו ב-12 מהקבוצות שהגיעו לסופרבול, בעוד שתרחישים 3/4 הופיעו אצל 8.
תרחישים 1/2 זכו ב-7 מהסופרבולים, תרחישים 3/4 ב-3 בלבד (וכן, אני יודע שכל ה-7 אלה מהומס ובריידי. זה חלק מהעניין, ותסתכלו אתם ותגידו לי אם יש כאן מישהו שעבר מסלול דומה לזה של טואה במיאמי - קאם ניוטון ומאט ריאן הם אולי היחידים).
אז מה אנחנו מבינים כאן? שפחות נפוץ שקיוביז שאינם נחשבים טופ 5 בליגה זוכים בסופרבול, או אפילו מגיעים לסופרבול, בעיקר אם הם לא בחוזה רוקי. כמובן שיש כאן הטיה מסוימת, כי נפלנו על שושלות של מהומס ובריידי - אבל בעידן שבו התקפות המסירה דומיננטיות מתמיד, אני לא צופה שזה ישתנה מהותית.
ושימו לב לנתון הבא, שבוחן את כמות השנים שבהן פתח קוורטרבק בקבוצה מסוימת לפני שהגיע איתה לסופרבול לראשונה:
מהומס: עונה שנייה
פורדי: עונה שנייה
הרטס: עונה שנייה
סטאפורד: עונה ראשונה
בורו: עונה שנייה
בריידי (באקס): עונה ראשונה
גארפולו: עונה שלישית
גוף: עונה שלישית
פולס: פתח את העונה כמחליף
בריידי (פטריוטס): פתח את העונה כמחליף
ריאן (פלקונס): עונה תשיעית
מאנינג (ברונקוס): עונה רביעית
ניוטון: עונה חמישית
ווילסון: עונה שלישית
אז למדנו עוד משהו - שאם זה לא מתחבר מאוד מהר (לרוב - בשלוש העונה הראשונות), לרוב - זה פשוט לא קורה.
מצד שני, גם פתרונות אינסטנט מלאכותיים זה לא משהו שהוכיח עצמו כיעיל במיוחד - אפילו יותר נדיר שקבוצה תגיע לסופרבול עם קוורטרבק שהיא לא בחרה בדראפט (שימו לב לנתונים מ-20 השנים האחרונות - כאשר בטור הימני מספר הקבוצות שזכו והפסידו בסופרבול עם קיובי שלא נבחר על ידן בדראפט):
אגב, אם נבחן את המפסידות בגמרי הקונפרנס של 10 השנים האחרונות, אז זהו הפיזור:
אז 4 קבוצות בלבד מתוך 20 האחרונות שזכו בסופרבול, עשו זאת עם קוורטרבק שלא בחרו בו בדראפט (סטאפורד בראמס, בריידי בבאקס, פייטון מאנינג בברונקוס, ודרו בריס בסיינטס). אפשר, אם תרצו, לכרוך פנימה את ניק פולס (שאומנם נבחר על ידי האיגלס בדראפט, אבל זכה איתה אחרי שכבר עזב וחזר בחוזה נמוך כבקאפ).
לכן, אני מבין את החשש לוותר על פתרון שכבר יש בבית לטובת פתרונות מחוץ. אבל שוב - הפתרון שהוכיח עצמו כיעיל ביותר, היסטורית, הוא פשוט להתחיל מחדש דרך הדראפט.
ועוד הערה אחרונה, בכל הנושא של חלקו של קיובי בהצלחה הקבוצתית ותארים/הצלחות בפוסטסיזן כחלק ממורשתו:
הרבה אנשים שולפים בפניי את ההשוואות בין מקרים כמו דן מרינו (קוורטרבק עם כשרון מסירה היסטורי, וללא טבעת סופרבול) לעומת שמות כמו טרנט דילפר (שחקן ממוצע למדי, שכן זכה).
ובכן, חברים - הליגה השתנתה. היא הרבה יותר מבוססת מסירה, וכבר אי אפשר "להחביא" קוורטרבק שלא יודע להוביל התקפה בקלות יחסית. הסיכוי של הטרנט דילפרים של העולם לזכות ביום בסופרבול, קטן לאין שיעור מהסיכויים לפני 20 שנה. אם כבר, התרחיש ה"סביר" של קוורטרבק שאינו טופ 10 בליגה שלוקח סופרבול הוא מקרה כמו של ניק פולס, שתסכימו איתי - אני לא צופה לראות שוב בעתיד הנראה לעין.
ובאופן כללי, תסכימו או לא - אני מאמין שיש שחקנים שמוצאים דרך להתעלות ולנצח ברגע הגדול וכאלה שלא. וזו לא תופעה ייחודית לפוטבול. יש לכם שחקנים מאוד מוכשרים שפשוט לא מצליחים להתעלות ברגע האמת - כמו הארי קיין בכדורגל, וג'ואל אמביד בכדורסל - הם סופר מוכשרים, היו סביבם קבוצות מעולות, והם פשוט התכווצו וכשלו ברגע האמת. פעם אחר פעם. יש בספורט איכויות לא מדידות, Intangibles, שבהחלט מגדילות או מקטינות את הסיכוי של שחקן (ובהתאמה, של קבוצה) לזכות בתואר. זה משהו שלא תמיד מופיע בסטטיסטיקה, או לפחות לא בזאת שמדברים עליה לרוב.
ואם נחזור לרגע לליגה שלנו - לבטח תסתכלו ותראו לשג'ו בורו לא היו מספרים מדהימים בריצות פלייאוף של הבנגלס, אבל אם תלכו ותראו את המשחקים, אתם תזהו גם כמה וכמה מהלכי גדולים, שנספרים כמו הרבה מהלכים קטנים, שלא תוכלו להבחין בהם דרך רשימה באקסל.
אז מי מהבאים שווה 50 מיליון לעונה? (אפשר לסמן כמה)
ג'ורדן לאב
ג'ארד גוף
טואה
טרבור לורנס
You can vote for more than one answer.
הירשמו לבלוג שלי - לגמרי בחינם - וקבלו גישה מלאה לכל התכנים, ממדריכים למתחילים על המשחק וה-NFL, ועד סקירות מקצועיות.
לאורך העונה - קוראים רשומים יקבלו גישה לתכנים שלי על פנטזי פוטבול, וגם טיפים למי שמהמר על ה-NFL.
בנוסף, תקבלו מדי יום שני את הניוזלטר שלי שמסכם בקצרה את כל מה שהכי מעניין בליגה בשבוע האחרון (לאורך כל הפגרה, ובעונה עצמה, כמובן).
נשמע טוב? כנסו לחצו כאן והצטרפו למאות אוהדים שכבר שם:
コメント