ליונס - באקנירס
מדי חודש אפריל מספרים לנו הפרשנים כמה חשוב להיות סבלני עם מחזור הרוקיז שהקבוצה שלך בחרה. בעיקר אלה שלא נבחרו בסיבוב הראשון. גם מספרים לנו שלבחור ראנינג בק בסיבוב הראשון זו החלטה מטופשת בבניית קבוצה.
ובכן, כל הדברים האלה אולי נכונים וראויים לדיון, אבל דבר אחד בטוח - בלי מחזור הרוקיז המדהים שהצליחו ללקט השנה הג'נרל מנג'ר של הליונס, בראד הולמס, והמאמן דן קמפבל - הליונס לא היו מגיעים לגמר ה-NFC השני בתולדות הפרנצ'ייז והראשון מאז שנת 1992.
את הליונס הובילו השנה (ובמידה רבה, גם במשחק הזה) בצד ההתקפי, בחירת הסיבוב הראשון, הראנינג בק ג'אמיר גיבס (הוביל את הקבוצה ביארדים על הקרקע), הטייט-אנד שובר השיאים, בחירת הסיבוב השני, סאם לאפורטה (הוביל את הקבוצה בתפיסות), ובצד ההגנתי בחירת הסיבוב השני (ומועמד מוביל לרוקי ההגנה בצד ההגנתי), הניקל קורנר בריאן ברנץ' (שהוביל את הקבוצה בתאקלים).
הנה מה שגיבס עשה במשחק הזה - 74 יארד ו-TD ב-9 נשיאות, ונתון כמעט חסר תקדים של 88.9% הצלחה על הקרקע נגד ההגנה הקשוחה של טמפה (Rushing Success Rate - מדד שבוחן יעילות של מהלכי ריצה, כאשר מהלך מוגדר מוצלח כשבדאון ראשון הוא צובר לפחות 40% מהיארדים הדרושים לסט דאונים חדש, לפחות 60% בדאון שני, ו-100% בדאון שלישי או רביעי).
והנה דוגמא מייצגת למה שבראנץ' עשה (מתוך הופעה של 9 תאקלים, 2 TFL וסאק):
שלושה מתוך ארבעת הסאקים שרשמה ההגנה של הליונס על בייקר מייפילד הגיעו מהבליץ, כולל שניים שהגיעו מהאדג' של קו ההגנה בבליץ של הניקל קורנר. לבאקס לא היו פתרונות במחצית הראשונה (כמו שאפשר לראות במעידה כאן של הראנינג בק, רשאד ווייט, שהיה אמור לחסום את בראנץ' במהלך).
השורה הסטטיסטית של בייקר וקו ההתקפה של הבאקס נגד הבליץ של הליונס: מתוך 14 ניסיונות מסירה, נרשמו עליו 9 לחצים, 3 סאקים, הוא השלים 6 מ-11 מסירות, ביניהם טד אחד, והאינטרספשן שהכריע את המשחק.
מבחינתי, את תואר הפלייקול המוצלח של המשחק הזה לוקח המהלך המשורטט למטה - אותו טד של בייקר נגד הבליץ, עם סקרין מתוזמן היטב של לרשאד ווייט:
זה ממש לא מקרי שהליונס לא סמכו על קו ההגנה שלהם לבדו ללחוץ על בייקר. אם מסתכלים על העונה הרגילה: הכוכב ההגנתי שלהם, איידן האצ'ינסון (אגב, 8 סאקים ב-4 המשחקים האחרונים) רשם 110 לחצים על הקוורטרבק של היריבה. אין אף שחקן הגנה אחר בליונס שרשם יותר מ-35!!! חומר למחשבה לקו ההתקפה של הניינרס.
בסך הכול מייפילד רשם כאן הופעה ראויה מאוד, בעיקר בעזרתו של מייק אוואנס (8 תפיסות ל-147 יארד, כולל שני מהלכים גדולים שהפכו את המשחק הזה למעניין במיוחד בסוף המחצית הראשונה). מייפילד גם זרק 2 אינטרספשנים, אבל חייבים לומר את זה - הראשון היה ממש לא באשמתו. אם בפוסט הקודם דיברתי על החטא הגדול של הקוורטרבק (לעולם לא לזרוק מסירה Across your body) אז אוואנס ביצע כאן את החטא הגדול של רסיברים - לעולם אל תאפשר לכדור שפוגע לך בידיים לנתר מאחוריך לכיוון הסקנדרי. והוא עשה את זה למרות שהמסירה של מייפילד פגעה לו בדיוק בידיים.
ומה ראינו מהצד השני של הכדור? גם הבאקס לא הסתפקו בקו ההגנה שלהם כדי לנסות לגרום לגוף לעשות טעויות. הם הביאו את הבליץ ב-52% מניסיונות המסירה של הליונס, אבל בדיוק כמו למאר במחצית השנייה, הליונס הגיבו עם מהירות מסירה של 2.5 שניות בממוצע, ובזכות זה גוף היה תחת לחץ רק 5 פעמים במשחק הזה (20.8% Pressure rate). לגוף יש העונה שלושה משחקים עם לפחות 20 ניסיונות מסירה בהם לא הפילו אותו לסאק אפילו פעם אחת - לכל יתר הקבוצות בליגה יש 5 כאלה במצטבר! לקו ההתקפה של הליונס ולגוף מגיע גם קרדיט על הנתון הזה: ב-4.5% בלבד מהבליצים נגדם הם מאפשרים סאק - הנתון הנמוך ביותר בליגה.
שחקני קו התקפה לרוב לא מקבלים המון אהבה, אבל יש שני שמות שחייבים לציין כאן, ויכולים להיות מאוד משמעותיים (אולי בהיעדרם) במשחק נגד הניינרס.
הראשון הוא ה-LG ג'ונה ג'קסון, שנפצע ברבע השני. במקומו נכנס המחליף קאיודה אווסיקה - שב-28 סנאפים של חסימה למסירה איפשר 7 לחצים (מתוכם 4 לחצים של ויטה ואה, שהתמקם מולו ב-5 סנאפים). נתון עגום למדי, לתשומת ליבו של אריק ארמסטד. ג'קסון, שאת הסטטוס שלו למשחק הבא צריך לבדוק, לא איפשר אפילו לחץ אחד ב-18 סנאפים.
השני הוא הסנטר פרנק רגנוו, שבסיום המשחק התברר שסבל משברים בברך ובקרסול במהלך המשחק. זה לא מנע ממנו לספק חסימה אדירה על הענק האדום, ויטה ואה, בטד הזה של קרייג ריינולדס.
3 נקודות על ניהול משחק, שבלטו מאוד במפגש הזה:
*זוכרים את הבליץ של הליונס שהפך לטד בסקרין של מייפילד לווייט? אז ממש לפניו הגיע סאק הזה (למטה) שהיה, ובעצם לא היה. כפי שאפשר היה לראות בהילוך החוזר - טייסון אלואלו הפיל את מייפילד, והכדור לא הספיק לצאת מהיד שלו לפני שהשוק, ואולי גם הברך, נגעו בקרקע. השופטים קבעו שמדובר במסירה שלא הושלמה, ודן קמפבל פישל בגדול כשלא עשה צ'אלנג'. הוא שילם על כך בטד מצמק מיד לאחר מכן.
*ראיתי לא מעט אנשים שתהו: מדוע הבאקס החליטו ללכת על 2 אחרי הטד שצימק את התוצאה לפיגור של פוזשן אחד? בהתחשב בכך שהליין בווגאס על המשחק נסגר ב-6.5 נקודות, אפשר לומר שלא מעט מיליוני דולרים החליפו ידיים על ההחלטה הזאת. כנראה שיש מקום להקדיש לסוגייה הזאת פוסט נפרד, אבל בגדול: האנליטיקס אומרים שכאשר אתה האנדרדוג במשחק חוץ, עדיף לך לנסות להכריע משחק במהלך אחד מאשר להיגרר להארכה בסביבה עוינת. סביר להניח שגם אם הבאקס היו מצמקים לפיגור נקודה בדרייב האחרון, ויכולים להשוות או לנצח את המשחק במהלך של 2 נקודות - הם היו הולכים על זה.
*וממשהו שהרבה אנשים דיברו עליו, למקרה אחר שלא מספיק דיברו עליו - הליונס כנראה כל כך התלהבו מהאפשרות לניצחון ההיסטורי הזה, שהם שכחו לרגע שלבאקס יש עוד פסק זמן אחד בכיס, ועשו Kneel Down בדאון 3 ו-12, עם 37 שניות על השעון! למה הבאקס לא לקחו שם טיים-אאוט?!
כשנשאל על כך אחרי המשחק, טוד בוולס, מאמן הבאקנירס, הסביר שהליונס כבר היו בטווח פילד-גול (48 יארד), והוא הבין שהמשחק היה גמור עם פער של 11 במצב הזה. ואם הם היו מחטיאים? החלטה מוזרה בעיניי. במיוחד כשהרקורד של הבועט של הליונס בבעיטות ארוכות (50 יארד ומעלה) הוא פחות מ-40% הצלחה.
לסיכום, חגיגה גדולה וניצחון אדיר לליונס ולעיר דטרויט. ג'ארד גוף, עם עוד משחק נקי ויעיל בעונת קריירה, מצטרף לרשימה מאוד מצומצמת של קיוביז שהובילו 2 קבוצות שונות לגמר חטיבה, לצד: טום בריידי, פייטון מאנינג, ברט פארב וקורט וורנר (כולם בהול אוף פיים, רק אומר).
בילס - צ'יפס
אפשר לטעון שהבילס הפסידו לעצמם את המשחק הזה, כבר ב-27 באפריל 2017. היום שבו הצ'יפס בחרו בדראפט את פטריק מהומס, עם הבחירה מספר 10 שהם קיבלו מהבילס (!!!) תמורת בחירה מספר 27 ועוד שתי בחירות עתידיות. כמה טראגי... להעניק ליריבה הכי מרה שלך את כלי הנשק שלמעשה הורג אותך בכל שנה מחדש.
מה עוד הבילס היו יכולים לבקש כאן? הם אירחו את הצ'יפס אצלם בבית, במה שהיה משחק החוץ הראשון של מהומס בפלייאוף בקריירה. הם הגיעו במומנטום אדיר עם 7 ניצחונות רצופים, אחרי עונה רצופת מהמורות של ההתקפה של הצ'יפס. ג'וש אלן סיים משחק נקי מאיבודים, והרקורד אומר שמעונת 2020, המאזן של הבילס כשאלן לא מאבד כדור הוא 17-2. שני ההפסדים היחידים - האחרון לצ'יפס, ועוד אחד לצ'יפס בפלייאוף לפני שנתיים.
רוצים לשמוע עוד על המשחקים ולקבל את התחזיות המוקדמות שלי לגמרי החטיבות? האזינו לפרק החדש של הפודקאסט של פיק סיקס:
את ההבדל בעיניי עשו במשחק הזה המהלכים הגדולים (20 יארד ומעלה). בקרב הזה, הצ'יפס ניצחו את הבילס 8-0. המהלך הכי גדול של הבילס במשחק הזה היה ריצה של אלן ל-18 יארד. זה היה המשחק הרביעי בלבד בקריירה של אלן (104 משחקים בעונה הרגילה ובפלייאוף) שההתקפה בראשותו לא מצליחה לייצר אף מהלך של 20 יארד לפחות. וככה, גבירותיי ורבותיי, קבוצה מפסידה בבית משחק שבו היא מחזיקה בכדור 14 דקות יותר ומריצה 31 מהלכים יותר.
איך בדיוק אלן אמור לייצר מהלכים כאלה כשגייב דיוויס בחוץ, וזה מה שסטפון דיגס עושה כשמנסים ללכת עליו לעומק המגרש? לא ממש ברור.
כמצוין בציוץ המצורף: ב-10 המשחקים האחרונים של הבילס לחאליל שאקיר יש יותר יארדים באוויר (462) מלדיגס (422), למרות שדיגס טורגט 80 פעמים לעומת 37 של שאקיר. גם הפעם, הבילס ניסו להכניס את דיגס למשחק בכל דרך אפשרית. הם נתנו לו את הנגיעה הראשונה במשחק (ריצה שהוא פימבל וכמעט נתנה את הכדור ליריבה, אם לא העירנות של חבריו לקבוצה). הם הזיזו אותו לסלוט כדי להתמודד עם ליינבקרים.
כל זמן שמשחק הריצה של הבילס עבד, הם לא ממש היו זקוקים למהלכים גדולים כדי לשלוט במשחק. משחק הריצה שלהם ייצר 94 יארדים ב-6.3 יארד לנשיאה ב-17 הדקות הראשונות של המשחק. הראנינג בק המוביל, ג'יימס קוק, סיים את הרבע השלישי עם 67 יארדים על הקרקע. אבל ברבע הרביעי ההגנה של הצ'יפס הצליחה לגרום לו לאבד 6 יארד ב-4 נשיאות.
מן העבר השני, אנדי ריד ידע שהבילס פצועים מאוד בהגנה, ובעיקר בעמדת הליינבקר, והוא ניצל את זה גם במשחק הריצה, ובעיקר במשחק המסירה. הליינבקר אי.ג'יי קליין, שהיה אמור להיות בכלל בחופשה משפחתית לפני ששון מקדרמוט הביא אותו לפלייאוף עקב מצוקת הפציעות, טורגט פעם אחר פעם. במחצית הראשונה - הצ'יפס שיחקו עם יותר מטייט אנד אחד על המגרש ב-61.9% מהסנאפים (התדירות הכי גבוהה של הקבוצה מאז 2018). ב-9 מתוך 13 מהמהלכים האלה הם מסרו, ואותן מסירות הסתכמו ב-107 יארד (11.9 יארד למהלך!). הבילס ניסו להגיב למצוקת הליינבקרים עם מערכי ניקל (עם תוספת של DBs) וזה פשוט לא עבד.
ג'ף שוורץ, לשעבר אופנסיב ליינמן של הצ'יפס, מראה כאן מצוין איך הצ'יפס גרמו להגנה של הבילס (בעיקר לשחקני הקו השני) לחשוב יותר מדי ולהתבלבל בין מהלכי מסירה וריצה. מהומס סימן לפאצ'קו כביכול איזה שחקן הוא אמור לחסום במהלך המסירה שאמור לבוא, אבל אחרי הסנאפ - הוא הגיש לו את הכדור למהלך ריצה.
ואי אפשר לסכם את הסיכום הזה בלי עוד כמה מילים ומספרים על מהומס: אחרי עונה מגומגמת למדי, האיש מוכיח שוב שאי אפשר להספיד אותו אף פעם. המאזן שלו בפלייאוף, לאחר שהוא נקלע לפיגור של 7 נקודות ומעלה: 8-2 (שני ההפסדים לטום בריידי). בשלושה משחקים נגד הבילס בפלייאוף: 918 יארד באוויר, 8 טד, 0 INT, מאזן ניצחונות מושלם.
מה שאולי הרשים אותי הפעם יותר מהכול אצל, מהומס זו היכולת שלו לברוח מהלחץ. מעולם לא ראיתי קוורטרבק שכמעט תמיד מקבל את ההחלטה הנכונה כשיש פאס ראשר שדוהר לכיוון שלו, גם אם ההחלטה היא למשוך זמן לכיוון הסיידליין ופשוט לזרוק את הכדור החוצה ברגע האחרון מבלי לקבל דגל על Intentional Grounding.
נסיים בדרייב האחרון של הבילס. כמו ג'ורדן לאב בלילה הקודם, יש הטוענים שאלן והבילס היו אגרסיביים מדי. במקום ללכת כאן על דאון ראשון, אלן לא טירגט את האופציות הפנויות שעמדו לפניו וניסה ללכת פעמיים לכיוון האנדזון. במהלך הראשון כאן, ספאגנולו (מתאם ההגנה הותיק של הצ'יפס) העביר את כריס ג'ונס מ-DT ל-DE, והוא זה שהפעיל את הלחץ על אלן, שאולי גרם למסירה נמהרת מדי. בסך הכול הוא שיחק 6 סנאפים מהאדג' - זה היה אחד מהם, באחד אחר הוא רשם סאק. הספק לא רע בכלל.
אחרי שפגשנו את ברט פארב בפינת הנוסטלגיה הקודמת, הפעם אנחנו חוזרים לסופרבול של 1991, עם ה-Wide Right המקורי של הבילס, והבועט סקוט נורווד שהפסיד להם את המשחק נגד הג'איינטס (הראשון מתוך 4 סופרבולים רצופים שהפסידו בתחילת שנות ה-90):
ולמקרה שתהיתם פעם אם זה משנה איזו חולצה אתם לובשים, מה אתם אוכלים או אם צריך להחליף את התחתונים שלבשתם במשחק הקודם שהקבוצה שלכם ניצחה... הנה הוכחה חד-משמעית שכל דבר שאתם עושים בבית משפיע על המשחק:
סיום כואב מאוד לבילס, שהיא למעשה קבוצת הבית היחידה שהפסידה בסיבוב הזה. שלושה מתוך חמשת ההפסדים שגמרו לבילס את העונות האחרונות שלהם הגיעו מול הצ'יפס.
פיק סיקס Rundown.
לבילס יהיו החלטות לא פשוטות באוף-סיזן. הקאפ היט של אלן קופץ מ-18 מיליון העונה ל-47 בעונה הבאה (בהנחה שלא יעשו restructure לחוזה). יש לא מעט שאלות לגבי מקדרמוט, אבל בעיקר לגבי סטפון דיגס.
ואולי בעצם ג'וש אלן הוא הבעיה? על הנייר המספרים האישיים שלו בפלייאוף מצוינים (10 משחקים, מעל 3200 יארדים באוויר ועל הקרקע, 27-4 ביחס טד ל-INT), אבל המאזן של הקבוצה הוא 5-5 והם לא הגיעו לסופרבול.
אלו היו חמש הקבוצות שאלן ניצח בפלייאוף עד כה: הקולטס עם פיליפ ריברס המזדקן, רייבנס עם למאר שספג זעזוע מוח במהלך המשחק, הפטריוטס עם מאק ג'ונס, הדולפינס עם סקיילר תומפסון, והסטילרס עם מייסון רודולף.
לפי דיווח של הכתבת מישל טאפויה, זו צפויה להיות העונה האחרונה של טראוויס קלסי בליגה. לא הייתי ממהר להספיד אותו, אבל בינתיים הוא שבר יחד עם מהומס את שיא הטד בפלייאוף עם 16 (השילוב בין בריידי לגרונק יצר 15 טד "בלבד").
יכול להיות שמקדרמוט התאהב קצת יותר מדי בסיפור הקאמבק של דמאר האמלין? לא היה נראה שהפייק פאנט הזה הולך לשום מקום מהרגע של הסנאפ. למזלו, מיקול הארדמן והחוק הכי מעורר מחלוקת שיש היום בליגה היו שם כדי להושיע (לפחות זמנית).
זוכרים איך כולם התלהבו כשוון מילר חתם על חוזה 100 מיליון דולר שני בקריירה והגיע לבאפלו אחרי שלקח טבעת עם הראמס? ובכן, העונה הוא הרוויח קצת פחות מ-15 מיליון דולר וסיים את העונה עם 0 סאקים ו-5 תאקלים ב-14 משחקים (= 2.98 מיליון דולר לתאקל).
Great stuff