וכך - נותרו להן 8... ואם נשים לרגע בצד את המותחן בין הבאקס לקומנדרס - המשחקים של הסופ"ש האחרון לא ממש הותירו מקום לספק - אלו הן גם השמונה הראויות והמתאימות ביותר, וזה לא ממש קרוב:
לפני שאגש לנתח את מה שראינו - אני רוצה להודות שוב, מכל הלב, ל-45 אוהדי ואוהדות ה-NFL שהגיעו למפגש הקהילה שערכנו ביום ראשון האחרון בלילה. אני לא יודע אם אתם מודעים לכך - אבל אני אדם שגדל עם פחד קהל/במה, ובמידה מסוימת גם עם חרדות חברתיות. כל הקטע הזה של יצירת תוכן, כשאני בפרונט של האופרציה, הוא לא משהו שחשבתי בצעירותי שיכול לקרות. כך שלשבת על במה מול קהל מכובד, שהגיע (גם) בשביל לשמוע אותי - זה באמת מרגש, והזכיר לי שוב למה אני עובד קשה על הבלוג, ועל הפודקאסט. גם כשיש הייטרים מסביב, שמתעקשים לזלזל ו/או לא לפרגן בעקביות - עדיין יש מעל 1000 איש ואישה אמיתיים שעוקבים, מפרגנים, ואפילו מתייצבים כשמזמינים להיפגש! וזה שווה את הכול מבחינתי.
נמשיך בקו הסנטימנטאלי, משהו, רק עם ספין מקצועי... אולי זו העובדה שיש פחות משחקים לתחקר, אולי זה בגלל שזה נגע "קרוב לבית" עם הקבוצה שלי - אבל נראה לי שהסיכום הזה הוא הזדמנות טובה לשים סוף להסחות הדעת של תוכניות הדיונים המטופשות של האמריקאים. נפתח כל סיקור בפרק הזה בהבחנה בין הטופיקס שכולם מדברים עליהם ביום שאחרי המשחק, לבין אלה שצריכים לדבר עליהם באמת כדי להסיק מסקנות להמשך ממה שראינו.
הסיכום בגרסת הפוד:
תפריט ניווט של סיכומי המשחקים:
יוסטון טקסנס - לוס אנג'לס צ'ארג'רס 12-32
על מה כולם מדברים? עוד היחנקות בפלייאוף של ג'סטין הרברט
על מה כולם צריכים לדבר? ההגנה של הטקסנס הוכיחה שהיא ברמת סופרבול
שהמשחק הזה יהיה לקח לכולם - אם המוח והבטן נלחמות חזק זו בזו, ואתם לא יודעים על מי להמר - לכו תמיד עם הבטן! הבטן זעקה לי שהזלזול בטקסנס כאן הוא מוגזם, ובחרתי להתעלם ממנה שוב. להגנתי ייאמר שבפוד לקחתי את הטקסנס עם הנקודות, אז לפחות הפספוס לא היה מוחלט.
למרות שזה באמת לא צריך להיות העיקר, אני רוצה להתחיל דווקא עם הרברט והצ'ארג'רס, גם על רקע עוד דיון הרבה יותר מדי רגשי בטוויטר לגביו, אחרי ש"חטאתי" ופרסמתי את דעתי בנושא...
נתחיל בעובדות:
ג'סטין הרברט הוא קוורטרבק עם כישרון חריג. מהסוג שנוחת בליגה לעיתים נדירות.
ג'סטין הרברט שיחק בעונה הרגילה ברמה של טופ 5-7 בליגה. יש מגוון רחב של נתונים לגבות זאת.
ג'סטין הרברט סבל בעונותיו הראשונות בליגה מרמת אימון והגנה נמוכה. אבל גם היה סביבו הרבה כישרון התקפי.
לג'סטין הרברט חבר העונה מאמן מאוד מנוסה ומצליח, שהגיע בעבר לסופרבול וזה באליפות המכללות ב-2023.
לג'סטין הרברט הייתה העונה הגנה טופ-5, שמוקמה ראשונה בליגה מבחינת נקודות למשחק.
במקביל, הכישרון ההתקפי סביב הרברט הצטמצם משמעותית העונה.
כל קוורטרבק בליגה הוא תוצר, במידה כזו או אחרת, של הנסיבות סביבו (אימון, איכות הסגל, תרבות ארגונית וכו).
אין ולו קוורטרבק אחד בליגה שהנסיבות סביבו מושלמות לאורך הקריירה. אפילו לא אחד.
ג'סטין הרברט הוא קוורטרבק פותח ב-NFL, וככזה -אינו יוצא מן הכלל בהקשר לשני הסעיפים הקודמים.
כל קוורטרבק פותח בליגה, אחראי במידה משמעותית על ההצלחות והכשלונות של הקבוצה שלו. אין עוד עמדה במשחק שמשפיעה יותר על הצלחה/כישלון של קבוצתה
אחרי 5 עונות בליגה - להרברט עוד אין ניצחון פלייאוף.
בשני משחקי הפלייאוף שלו - הרברט השלים 52% מהמסירות שלו, מסר ל-2 טאצ'דאונים ו-4 INTs, עם פאסר רייטינג ממוצע של 60.7.
ומכאן - פרשנות:
האם יש אחיזה במציאות לקונספט של קיובי שהוא לא רק מוסר יפה או רושם מספרים מרשימים, אלא הוא גם "ווינר" ויודע לעשות מהלך מנצח (או להימנע ממהלך מפסיד) ברגע הכי משמעותי? או ש- Intangibles הם בסך הכול נימוק היפרבולי שאי אפשר להוכיח? נראה שבכדורסל, למשל, המושג של שחקן שהוא Clutch הוא די ברור מאליו, אבל בפוטבול ממש לא. על ליאו מסי טענו שנים שהוא "מתכווץ" בנבחרת, עד שהוכיח אחרת.
אני מאמין שזה קונספט עם אחיזה במציאות בכל ענף. אני מאמין שמי שהולך רחוק בפלייאוף וזוכה בתארים הוא, לרוב, גם מספיק מוכשר, וגם יודע לנצח. לא כל קיובי נופל לארגון עם תרבות ארגונית מושלמת, לא לכולם יש מאמני על, ולא לכולם יש הגנות טופ-5. וגם אי אפשר להשתגר ליקום מקביל ולראות איך אחד מהם יראה עם הסגל של האיגלס או הרייבנס... בסוף, יש גבול לכמות התירוצים שאפשר לתרץ לשחקן. בטח בעמדה הזאת. אם הוא, בעקביות, לא מסוגל לנצח בגלל מה שיש סביבו - אז למה מלכתחילה לשלם לו? אם הקבוצה לא בנויה לנצח, איתו או בלעדיו - אל תשלמו לקוורטרבק 55 מיליון לעונה. ואם להשאיל meme משעשע שראיתי אמש, בפרפרזה על ציטוט מוכר מהסרט מאניבול:
If Justin Herbert is a good quarterback, why doesn’t he quarterback good?
באיזה שלב נפסיק לתרץ תירוצים לשחקנים שנראים טוב בעיקר על הנייר? באיזה שלב נפסיק לתת לשחקנים שאנחנו מעריכים קרדיט על מספרים שמחזקים את הקייס שלנו, ולא נדביק להם קמצוץ מהאחריות כשהקבוצה נכשלת? האם כשהרברט משלים מסירה - אין צורך במישהו שירוץ ראוט איכותי ויתפוס את הכדור? האם לא צריך שמישהו יחסום לו היטב? האם לא צריך מתאם התקפה שישרטט את המהלך? האם כשהוא מנצח משחקים - ההגנה לא משיגה עצירות ועושה מהלכים חיוביים?
הכול תוצאה של נרטיבים ותפיסות אישיות של אנשים לגבי שחקנים מסוימים. האם כל המלעיזים לגבי ג'יילן הרטס, למשל, שטענו שהוא חווה ריגרסיה חמורה בעונה שעברה - טרחו לציין את העובדה שההגנה שלו שיחקה נורא? שהמתאמים החדשים, כולל ה-OC, היו כישלון מוחלט, ואכן פוטרו כעבור עונה בלבד?
ג'סטין הרברט, היום, לעניות דעתי - הוא לא קיובי טופ-8 בליגה, ובהחלט אינו מוגדר עילית, כשאני מנסה לייצר רשימה של קיוביז שהייתי בונה איתם קבוצה מאפס. הוא לא יכול להתיימר להיות כזה, כל עוד הוא ממשיך להתכווץ במשחקים הכי חשובים בקריירה שלו. בהינתן הבחירה - לא הייתי רוצה בקבוצה שלי קיובי שלא הראה יכולת להוציא מעצמו את המיטב בפלייאוף. קיובי עילית אמור לצמצם את השפעת הנסיבות הלא אידיאליות סביבו, ולהוציא מעצמו ומאחרים את המיטב במשחקים האלה. משחקים את המשחק ובונים קבוצות כדי לזכות באליפויות, ולא כדי לייצר היילייטס לסושיאל.
בונוס! עיקרי הטיעונים הלעוסים בתגובה לעמדתי בנושא, כפי שהתבטאה בסושיאל - ותגובתי אליהם:
אתה מתייחס לגודל דגימה של שני משחקים פלייאוף בלבד - זה לא הוגן ולא נכון
תשובה: אני מתייחס לכלל ההישגים שלו בחמש עונות. גם שלוש העונות שבהן לא הגיע לפלייאוף נלקחות בחשבון. אם רוצים לצלול קצת יותר לעומק, אפשר להסתכל גם על המשחק הגורלי נגד הריידרס בסוף העונה הרגילה של 2021, שהיה בגדר משחק פלייאוף - משחק שהצ'ארג'רס הפסידו 32-35, ושלח אותם הביתה מוקדם. הנתונים של הרברט במשחק: 34 מ-64 (53% השלמה) 383 יארדים, 3 טאצ'דאונים ו-INT... לא רע בכלל, אבל גם לא בדיוק הופעה "עילית".
הרברט נפל קורבן לארגון כושל ונסיבות בלתי אפשריות, בניגוד לקיוביז אחרים שאנחנו מחשיבים עילית
תשובה: את משחק התירוצים וה-Cherry Picking של עובדות אפשר לשחק עם כל קיובי:
ג'ו בורו - קו התקפה נוראי לאורך כל הקריירה (זוכרים את ה-MEME המפורסם של הבחירה בצ'ייס בדראפט לעונת פניי סוול?). הייתה לו העונה הגנה מהחלשות בליגה, ומאמן בינוני מעונת הרוקי שלו.
למאר ג'קסון - קיבל WR1 לגיטימי רק בעונה שעברה.
פטריק מהומס - הגנה מהחלשות בליגה עד לעונת 2023.
ג'וש אלן - לא היו לו WR1 עד הטרייד על דיגס. פרנצ'ייז לוזרי, מאמן שכושל בניהול משחק, מהומס בקונפרנס וכו.
גם פייטון מאנינג ניצח משחק פלייאוף רק בעונתו השישית בליגה, גם טרנט דילפר זכה בסופרבול וכו וכו...
תשובה: אין דבר שיותר מרגיז אותי ממגיבים שמנסים להקטין אותי ולתת לי "שיעור" בהיסטוריה של הליגה. אני לא רואה פוטבול שנתיים, ומכיר את כל הרפרנסים הלעוסים האלה. עוד מלפני הפעם הראשונה שניסו להטיח בי אותם במסגרת הדיונים האלה. נתיב הקריירה של שחקן אחד, מצליח או כושל, אינו משל לזה של אחר. ג'סטין הרברט אינו פייטון מאנינג. מאנינג הוא כישרון היסטורי, שהיה מקבל את הקרדיט לקרוא מהלכים על הליין כבר מהעונה הראשונה שלו בליגה. טרנט דילפר הוא לא חלק מהדיון, כי הליגה השתנתה מהותית, והסיכוי שקיובי ברמה הזאת ייסחב לאליפות הוא נמוך דרמטית ככל שהשנים חולפות.
אני מנסה בפרשנות שלי לנתח את מה שאני רואה בפועל, עכשיו, במציאות, באמצעות שתי עיניי. כל ההקבלות והתרגילים התיאורטיים הם מיותרים. אין דרך לדון בהם ברצינות, להוכיח או להפריך אותם. איך זה קשור לפייטון מאנינג, איליי מאנינג או ארץ' מאנינג - שאחרי 3 אינטרפשנים בעונה הרגילה כולה, הרברט מסר כאן ארבעה (רובם בגלל חוסר הדיוק שלו)? שאחרי עונה שבה היו לו בממוצע למשחק 2.4% מהלכים במשחק שהיו שווים איבוד, היו לו כאן 7.7%? האם אי אפשר ללמוד כלום מכך שהצ'ארג'רס העונה במאזן של 2 ניצחונות (שניהם מול הברונקוס) ו-6 הפסדים מול יריבות עם 10 ניצחונות ומעלה במאזנן? אולי. אולי זה קשור לכל העולם ואשתו, חוץ מהקיובי של הקבוצה. ואולי לא. אני מאמין שלא.
עד כאן הסאגה של הרברט, פרק 5425982. שהצ'ארג'רס ילכו להביא WR נוסף לצד מקונקי, ונדסקס בכך שוב בעונה הבאה. מעניין מה יגידו אותם מסנגרים אם העונה של הצ'ארג'רס תיגמר שוב במפח נפש, בנסיבות כאלו. אני לא מהמר שכך יהיה, רק תוהה האם יש בכלל גבול למשחקי התרצת.
בואו נדבר על הטקסנס, שבהחלט התעלו לרגל האירוע, למרות בעיות משלהם (קו התקפה חלש, פציעות ברסיבר וכו).
אם יש טייק אקטואלי שאני מתחרט עליו, הוא ההחלטה שלי להשמיט את דרק סטינגלי ג'וניור מנבחרות האול-פרו/פרו-בול שלי העונה (הכנסתי את טרנט מקדאפי וכריסטיאן גונזלס במקומו). בכנות - זה היה ה"חיתוך" הכי קשה שלי במסגרת המשימה הזאת. סטינגלי נתן עונה מדהימה, אבל אני חשבתי שמקדאפי וגונזלס הביאו מספרים לא פחות מרשימים, בתוך סקנדרי פחות מוכשרים בהרבה. סטינגלי מיהר להעמיד אותי על טעותי, עם עוד תצוגה מדהימה: מעבר לעובדה שרשם את הציון הכי טוב במשחק לפי PFF, הוא איפשר 5 תפיסות ב-10 טארגטים, כולל 2 אינטרספשנים שהוא החזיר ל-70 יארדים (כן, כן - היו לו יותר יארדים שהוא הרוויח בהחזרות של חטיפות, מיארדים שהוא איפשר להרברט להשלים).
גם יתר הכוכבים של הגנת הטקסנס, בראשם הרוקי קורנר קמארי לאסיטר (INT משלו) ו-וויל אנדרסון (6 לחצים ו-2 סאקים) הופיעו בענק. הופתעתי מהמידה שבה קו ההגנה של הטקסנס היה דומיננטי מול קו ההתקפה של הצ'ארג'רס, בעיקר מהאדג', כשגם דאניל האנטר (5 לחצים) ודניקו אוטרי (4 לחצים וסאק) גרמו לנוכחות שלהם להיות מורגשת היטב.
ג'ו מיקסון רשם את המשחק 100 יארדים שהטקסנס היו צריכים ממנו, בעיקר בזכות היארדים שצבר בחצי השני. ניקו קולינס היה ניקו קולינס (122 יארדים ו-TD על 7 תפיסות, 6 מהן הפכו לדאון 1)... אבל אי אפשר להעמיד פנים שההתקפה של יוסטון נראתה טוב. אם לא המהלך המדהים הזה של סטראווד בדאון 3 ו-16, יכול מאוד להיות שהמשחק הזה היה מתגלגל שונה לגמרי:
זה עדיין לא נראה כמו סטראווד של 2023, אבל זו גם לא הייתה המסירה המרשימה היחידה שלו במשחק:
באופן כללי, תוכנית המשחק המצוינת של בובי סלוויק הייתה להוציא את הכדור מהר מהידיים של סטראווד, אחרי דרופבק של שניים-שלושה צעדים, כשהוא תקף בעיקר את מרכז המגרש בראוטים ששברו מבחוץ פנימה - לפי NextGen הוא השיג בראוטים כאלה 223 מתוך 282 מהיארדים שלו באוויר, כולל מסירת ה-TD לניקו קולינס.
המספרים נראים לא רע כאן למעלה, אבל סטראווד היה הקיובי עם ציון PFF הנמוך ביותר מבין הקיוביז המנצחים של הסיבוב, וה-EPA הממוצע השני מהסוף, רק לפני ג'יילן הרטס:
בשבוע הבא מחכים הצ'יפס ב-KC. זה יהיה אתגר הרבה, הרבה יותר משמעותי. במשחק הזה, מעבר ללאד מקונקי (שכמעט הגיע ל-200 יארדים) לטקסנס לא היו המון סיבות לדאגה במשחק, בטח כשהם הצליחו להגביל את משחק הריצה ל-2.8 יארדים בלבד לניסיון. הצ'יפס יגיעו אחרי מנוחה, ועם חזרה והתאוששות של כמה פותחים.
ההגנה הזאת של הטקסנס יכולה להספיק בצד שלה, האם סטראווד ושות' מסוגלים לעשות מספיק? אני ממש לא בטוח, ובטח בהנחה ולא יקבל הפעם עזרה בדמות 4 איבודי כדור.
בולטימור רייבנס - פיטסבורג סטילרס 14-28
על מה כולם מדברים? האם מייק טומלין הוא בכלל מאמן טוב?
על מה כולם צריכים לדבר? האם מייק טומלין פשוט מיצה בפיטסבורג?
הפיטסבורג סטילרס הם מי שחשבנו שהם, And I let them of the hook (איך בחרתי בהם עם הנקודות? איך?).
בפריוויו למשחק כתבתי שהסטילרס יצטרכו לשבור את השבלונה של המשחק שלהם בהתקפה כדי להפתיע כאן. התייחסתי לג'יילן וורן, ולג'סטין פילדס (שאכן קיבל כמה סנאפים, אבל רק בדאונים שלישיים קצרים). אבל זו התמונה שהכי מייצגת את העובדה, שהם פשוט פעלו בצורה הפוכה לגמרי לתפיסה שהצעתי - עם פאנט במצב של 4th&inches בדרייב השני שלהם בהתקפה:
בדרייב הקודם, למי שלא זוכר - למאר והנרי הצעידו את הרייבנס לאורך 95 יארדים ב-13 מהלכים (כולם מהלכי ריצה!). הם כבר אותתו לטומלין שיהיה לו קשה מאוד לעצור אותם, גם בלי זיי פלאוורס על המגרש (זה נגמר ב-28 תוך מחצית וקצת)... נכון, המיקום על המגרש בעייתי מאוד. אבל מה גרם לו לחשוב שיש לו את הפריווילגיה, כאנדרדוג של 8.5 נקודות בחוץ, לא לנסות להאריך דרייבים כמה שהוא יכול? למה לבחור לרדת מהמגרש אחרי 3 מהלכים, ולא לנסות לתת להגנה שלך, שקיבלה לפני 5 דקות אגרוף לפנים, הזדמנות לקצת מנוחה?
הרייבנס רצו במשחק הזה ל-299 יארדים (הנרי עם 26 ל-186, למאר עם 15 ל-81) ב-6 יארדים בממוצע לניסיון. זה שיא פרנצ'ייז של הרייבנס, והכי הרבה יארדים שהסטילרס איפשרו על הקרקע במשחק פלייאוף אי פעם. זה שווה ליריבה הפסד ב-99.9% מהזמן. למה הסטילרס לא הצליחו לעצור את הצמד הזה? התשובה הפשוטה היא - שזה מאוד, מאוד, מאוד קשה לכל הגנה באשר היא. לעצור כל אחד מאלה בנפרד זה סיפור, וכששניהם ביחד, מבצעים Zone Read פעם אחר פעם. למאר ראה שהאדג'ים קיבלו הנחיה לתקל את הנרי לפני הכול, קרא אותם בהתאם, וניצל זאת כדי לברוח מהפוקט ולהשיג יארדים משמעותיים בכל ניסיון.
כשהם ניסו לבצע התאמות, מתאם ההתקפה של הרייבנס, טוד מונקן, הגיב בכמה מהלכים מקוריים משלו. כמו לשים את הנרי במערך ווילדקאט, שבו הוא מקבל את הסנאפ ישירות מהסנטר, ולמאר עושה תנועה מאחוריו של Jet Sweep:
אפשר לראות איך שני הליינבקרים באמצע עושים תנועה לכיוון הריצה של למאר, מה שפותח להנרי לגמרי את הריצה לכיוון השני.
בתמונה הגדולה - אין דרך מאוד טובה למנוע כאן מיס-מאצ'. ההגנה מול הרייבנס תהיה חייבת לבחור את הרעל שלה, להחליט למי הליינבקרים/אדג' מתחייבים, ולקוות שהיתר ינצחו בקרבות אחד-על-אחד על ה-LOS ויעצרו את הנרי או יכילו את למאר בתוך הפוקט. אם ב-2022 דרק הנרי התמודד בממוצע עם 6.99 מגינים ב-BOX בממוצע, ו-7.01 ב-2023, העונה המספר ירד משמעותית ל-6.61 בממוצע למהלך ריצה.
אפשר להמשיך ולכתוב על Xs & Os, אבל בסוף - כשלמאר מצליח לנוע ככה בפוקט - אתה הולך לספוג 28-31 נקודות לפחות, וההתקפה שלך תצטרך למצוא דרך לעמוד בקצב:
שימו לב לעמיד האיתנה של הרוקי RT, רוג'ר רוזנגארטן (70) מול טי.ג'יי וואט במהלך הזה - הוא אומנם איפשר 5 לחצים במשחק הזה, אבל כאן הוא החזיק מעמד סביב 6 שניות בצורה ראויה להערכה.
אחרי שראיתם את כל זה - אפשר להאשים את וגאס, שנותנים לרייבנס להיות פייבוריטים ב-באפלו בראשון בלילה?
עוד אנתח את המאצ'אפ הזה בהמשך השבוע, אבל בואו נעשה סיכומון לעונה של הסטילרס.
הסטילרס השיגו מעבר למצופה העונה, לפחות מבחינתי. לא חשבתי שהם יגיעו לפלייאוף מהבית הזה, לא האמנתי שהם ישיגו 10 ניצחונות. אבל צריך לומר ביושר - הם סיימו את העונה עם רצף הפסדים שאפשר ללמוד ממנו שהקבוצה הזאת היא לא קונטנדרית רצינית. ההגנה טובה מאוד, אבל לא טובה מספיק, בטח שלא מספיק כדי להסוות את החולשה של ההתקפה האנמית שלה.
ראסל ווילסון הוא שידרוג משמעותי על קני פיקט, אבל הוא כבר לא קיובי שיכול לסחוב פרנצ'ייז על הגב. לא בהתקפה שהיא בגדול "ג'ורג' פיקנס או באסט", ואולי גם בכזו מוכשרת יותר. הם יצטרכו למצוא פתרון אחר לעמדה, כנראה כבר בעונה הבאה.
ועכשיו למייק טומלין. אני חושב שזה מוגזם להציף היום קטעים מהז'אנר הזה שנתקלתי בו, קטע מ-2016 שבו אגדת הסטילרס, טרי ברדשו, בגדול אומר שמייק טומלין או "מעודדת" יותר מאשר מאמן שמתאים לסטילרס:
כמה מאמנים היו מוציאים הרבה יותר מהסגל הזה של הסטילרס? לא חושב שיותר מ-10 אחרים היום בליגה. הוא תמיד שומר על הקבוצה קרובה לפלייאוף, ותמיד מסיים במאזן חיובי, אבל לא רשם ניצחון פלייאוף אחד מאז פרישתו של ביג-בן.
ולכן, כמו שאני טוען לגבי קייל שנהאן בניינרס - מגיעה נקודה שבה סחטת את הלימון מעל ומעבר. יש נקודה שבה שני הצדדים הגיעו לתקרה מסוימת, בגלל שחיקה או גישות שעבדו בעבר וכבר לא תואמות היום לליגה או לסגל הקיים, וירוויחו יותר מפרידה הדדית. לסיכום: מייק טומלין - מאמן טוב, אבל כבר לא מאמן טוב לסטילרס.
באפלו בילס - דנבר ברונקוס 7-31
על מה כולם מדברים? למאר או אלן ל-MVP?
על מה כולם צריכים לדבר? ג'יימס קוק לא נבחר לפרו-בול השנה (הוא פשוט אנדרייטד באופן כללי)
משחק שנפתח בסערה, מול 50 אוהדי פוטבול באירוע הקהילה של "פיק סיקס", עם פצצה של בו ניקס לחברו לשעבר באורגון, טרוי פרנקלין, נגמר בקול ענות חלושה - עם Blowout שכל כולו בילס, בילס, בילס.
זהו, כנראה המשחק שהכי מתאים בו להעלות את הנקודה הבאה: הסיד השביעי נכנס לפורמט הפלייאוף לפני 5 עונות, ומאז - רק שניים מתוך 10 המשחקים הוכרע בהפרש של סקור אחד. זה נתון מעט מטעה, כי בעונה שעברה, למשל - הפאקרס היו הסיד השביעי והם אלה שפירקו את הקאובויס (סיד 2), ועדיין: האם הפורמט הזה הוא הצלחה או כישלון לפי מידת התחרותיות במשחקים האלה, השנה ובכלל?
הצופים בטיילר דרדן שמעו אותי אומר במחצית, מיד לאחר הפספוס של הפילד-גול שהיה יכול לשלוח את הקבוצות להפסקה בשיוויון 10-10: זה לא הולך להיגמר טוב לברונקוס אם הם ימשיכו לקבל בראש על הקרקע, ולא להאריך דריביים. זה פשוט הרגיש כמו רייבנס-סטילרס, מבלי שזה השתקף על לוח התוצאות במחצית הראשונה.
שני מהלכים, בעיניי, נתנו את הטון למשחק הזה יותר מאחרים. הראשון - הריצה הזאת של ג'יימס קוק, שבעזרת קו ההתקפה, הצליח לגרור את המגינים של הברונקוס איתו 12.5 יארדים נוספים מרגע המגע הראשוני:
השני - התפיסה של טיי ג'ונסון ל-TD (שנחשבה ממש על חודו של סנטימטר לפני יציאה של הברך שלו מהאנדזון):
ככתוב למעלה - הוא רץ 68 יארדים במסגרת הראוט+האלתורים שאחריו כדי להתפנות לתפיסה הזאת. אם קראתם את הפריוויו למשחק שלי, ידעתם שהגנת הברונקוס מתקשה יחסית בכיסוי של RBs במשחק המסירה, וכך היה גם כאן.
אגב, זו הייתה המסירה העשירית של ג'וש אלן העונה לראנינג בקים שלו, שעשתה יותר מ-10 יארדים באוויר. אין עוד קיובי בליגה עם יותר מ-5 כאלו. בסך הכול, המספרים שלו במסירות כאלו הם 10 השלמות מ-14 ניסיונות, ל-275 יארדים ו-2 טאצ'דאונים. לתשומת ליבם של רוקוואן סמית, קייל המילטון ושות'.
כאמור, הברונקוס לא הצליחו להאט את הריצה של הבילס (210 יארדים במשחק, ב-4.8 לניסיון), ובשילוב עם אחוז ההמרה הנמוך שלהם בדאונים 3-4 (3 מ-12, לעומת 10 מ-17 של הבילס) זה הוביל את הבילס לנצח 42-18 בקרב על השעון! להתקפה שלא ממש מצטיינת במהלכים גדולים, זה היה גזר דין מוות. הבילס נכנסו למשחק הזה נחושים לרוץ, והם השתמשו במערכים של 6 שחקנים על קו ההתקפה, או יותר, ב-22.2% מהמהלכים שלהם הכונה - הנתון השלישי בגובהו שלהם העונה (לאורך העונה - הם מובילים את הליגה בשימוש במערכים שכאלה, עם 14.4% תדירות שימוש בממוצע למשחק).
בזמן אמת, מודה שלא הבנתי למה ג'וש אלן ופותחים אחרים היו בכלל על המגרש וניסו להריץ את התוצאה עד הדרייב הלפני אחרון, אבל כשאני רואה את הגישה של פאט סרטאן (מספר 2) בשמירה וניסיון התיקול כאן על קרטיס סמואל - אולי הם הבינו שהסיכוי להיפצע לא ממש גבוה:
הבילס עשו את מה שהיה צריך, ועכשיו מגיע המבחן האמיתי - רייבנס בבית, ואז (אולי) צ'יפס ב-KC. בשבועיים הקרובים נבין האם הקבוצה הזאת באמת שונה מאלו שראינו ב-4 השנים הקודמות, או שלא.
ולסיכום העונה של הברונקוס: כמו במקרה של הסטילרס, עשו מעל ומעבר למה שציפיתי מהם. הפתעה נעימה מאוד, בו ניקס נראה טוב מאוד, בעיקר מהצד המנטאלי ובהיבט של שמירה על הכדור. ידענו שהוא אתלט טוב מאוד, אבל הייתי רוצה לראות אותו מקבל החלטות טובות יותר מבחינת תזמון סקראמבלים. וכמובן - לגלות אם עוד כישרון בעמדת רסיבר/RB תאפשר לו לבחון את עומק המגרש לעיתים קרובות יותר.
עבודה מעולה של שון פייטון וואנס ג'וזף עם חומר השחקנים הזה.
פילדלפיה איגלס - גרין ביי פאקרס 10-22
על מה כולם מדברים? איי.ג'יי בראון קרא ספר על הספסל (גישה בעייתית?), והרטס לא מסר למספיק יארדים
על מה כולם צריכים לדבר? האיגלס היו דומיננטיים וניצחו את הפאקרס בהפרש הגבוה ביותר שהפסידו בו העונה
אומרים עליי שאני משוחד לטובת האיגלס והרטס, אז בטח תצפו לשמוע אותי מנסה להסביר למה השורה הסטטיסטית של הרטס (131 יארדים ב-13 השלמות מ-21) זו בעצם תצוגה מופלאה שאני משוכנע שתספיק גם להמשך הדרך, ושיש הרבה מעבר למספרים וכו וכו. ובכן... ממש, ממש לא.
אני חושב שהרטס שיחק לא טוב, בעיקר ברבעים 2-3, ושההתקפה בזבזה הזדמנות אחר הזדמנות שההגנה ייצרה לה כדי לגמור את המשחק הרבה לפני הרבע הרביעי.
אני גם חושב שלג'יילן הרטס יש את הג'וב הכי קל בליגה, מבחינת הסביבה שלו. אמרתי את זה בזמן אמת בזמן הצפייה במשחק באירוע הקהילה. והמהלך הזה אולי ממחיש את זה הכי טוב שיש:
הרטס בילה כאן בניחותא במשך 6.75 שניות בפוקט, עם איזה 3 יארדים של הפרדה, עד שמצא את ג'האן דוטסון באנדזון - ל-TD הראשון שלו העונה (ושימו לב כמה חשוב היה לתת לו יותר מטרות ולצבור ביטחון בשבוע 18).
אנקדוטה נחמדה, זוהי המסירה ל-TD שבה בילה הקיובי הכי הרבה זמן בפוקט נקי, מאז זו של פטריק מהומס ב-2018 (7.21 שניות):
אם אני מסתכל בסך הכול על הסגל הזה והביצועים שלו - שתי הסיבות העיקריות שלי לדאגה/ספק, הן ג'יילן הרטס והבועט ג'ייק אליוט (שפספס גם הפעם XP). הראנינג בק ברמת סופרבול, קו ההתקפה ברמת סופרבול, ההגנה הכי טובה בליגה (מקווה שגם אחרי הפציעה של הליינבקר המעולה, נקובי דין), קו ההגנה - מספיק טוב כדי לקחת סופרבול. לגבי השניים הראשונים - אני לא יודע. העונה, לא ממש ראיתי את הרטס מתפקד בשוט-אאוט. בעבר? בהחלט כן. הוא ניצח את ג'וש אלן ומהומס בעונה שעברה, הוא ניצח את למאר ובורו העונה. אבל הוא בהחלט נראה חלוד (בקושי התאמן שלושה שבועות לפני המשחק, כן?) וניכר שהאיגלס העדיפו שהוא בעיקר ינהל את המשחק הזה, ולא הרבה מעבר.
לא משוכנע שתוכנית המשחק הייתה מאוד ידידותית עבורו הפעם, ודן אורלובסקי מ-ESPN מסביר כאן כיצד הפלייקולינג של קלן מור במשחק הזה, לא איפשר לג'יילן הרטס לעשות יותר מדי עם הכדור ברגע שהקריאה הראשונה לא הייתה פתוחה מהר:
למרות זאת, אני לא משתגע על זה שאיי.ג'יי בראון קיבל רק 3 טארגטים במשחק הזה, ובעיקר מדברים בסיומו על הספר שהוא תועד קורא על הסיידליין, שמאז המכירות שלו טסו באלפי אחוזים:
אחד מהטארגטים היה הפייק Tush Push הזה - מסירה שהרטס היה צריך להשלים, אבל טוב שהיא עכשיו בטייפ של מי שינסה להתגונן מול האיגלס בדאונים קצרים בהמשך הפלייאוף:
עד כאן המזון למפקפקי הרטס. ועכשיו לכמה מספרים, שמבחינתי, הופכים אותו לקיובי מתאים לפלייאוף יותר משמות כמו הרברט ואחרים:
בחמשת משחקי הפלייאוף האחרונים, הרטס השלים 67.1% מהמסירות שלו (96 מ-143) ל-960 יארדים, 6 טאצ'דאונים, בלי INTs, עם פאסר רייאטינג של 100.0, ועוד 5 טאצ'דאונים על הקרקע. הרצף שלו של חמישה משחקי פלייאוף ללא INT הוא השני באורכו מאז 1970, מאחורי אך ורק פטריק מהומס (הצליח לחבר רצף של 6 עד העונה שעברה).
מאז שבוע 7 העונה - לג'יילן הרטס יש טאצ'דאונים ממסירות שלא הושלמו ברבע הרביעי - 7 טאצ'דאונים בסך הכול. הפאסר רייטינג שלו במהלך הרבע הרביעי במשך הזמן הזה הוא הכי טוב בליגה - 144.5.
הוא שידרג העונה דרמטית את המשחק שלו נגד הבליץ (שהיה נקודת תורפה בעונה שעברה). במשחק הזה, הוא השלים 3 מ-5 מסירות, כולל ה-TD לגאדרט - שאומנם היה בעיקר תוצאה של YAC מהטייט-אנד, אבל זה היה מהלך שהרטס שינה לפני הסנאפ.
אתם יכולים לטעון שזה לא מהותי, שזה רק בגלל הסביבה שלו, שאין למספרים ברבע רביעי שום חשיבות או אינדיקציה למנטאליות/ווינריות של שחקן מסוים - לא מסכים, לא אסכים, וכבר לא יודע אם ולאיפה אפשר לפתח דיון כזה בצורה רצינית.
ההגנה של האיגלס, כרגיל, הופיעה בגדול עם עוד 4 איבודים (כולל INT ראשון בקריירה לרוקי קורנר המצוין, קוויניון מיטשל). אבל איש המשחק שלי מגיע מהדי-ליין - האיגלס הביאו את ברייס האף מהג'טס כדי לשדרג את הפאס ראש מהאדג' העונה, והוא כשל במשימה. מי שבזכותו היחידה הזאת השתדרגה דרמטית בחצי השני של העונה הוא נולאן סמית, שחקן שנה שנייה מג'ורג'יה (בחירה 31 בדראפט 2023) - DE עם מהירות אדירה (רץ 40 יארדים בפחות מ-4.4 שניות), שרשם שני סאקים במשחק הזה על לאב:
זה היה המשחק הראשון שלו בקריירה עם שני סאקים, והוא הגיע דווקא מול התאקל המצוין של הפאקרס, זאק טום.
ועכשיו לפאקרס - משחק קשוח מאוד ל-GB, עם הרבה פציעות שלבטח השפיעו מהותית על המשחק. ה-LG ג'נקינס נפצע מוקדם והמחליפים שלו לא הצליחו להתמודד עם מילטון וויליאמס ויתר הפאס-ראשרים של פילי. ג'יידן ריד ורומיאו דובס נפצעו גם הם במחצית השנייה, וללאב לא ממש נותרו רסיברים עם ניסיון לשחק איתם. הפאקרס נראו כמו שנראו כל העונה מול הקבוצות הכי חזקות - תחרותיים, עם הגנה טובה מאוד (לדעתי הגנה בטופ של הליגה, לפחות בחצי השני של העונה), אבל פשוט לא מספיק טובים.
אז מה חסר שם כדי לקחת צעד נוסף קדימה? רסיבר אלפא? חיזוק לקו ההתקפה? או שאולי הבעיה היא בכלל בג'ורדן לאב, שכמו כל קיובי שקיבל לאחרונה חוזה חדש, סופג לא מעט ביקורת?
גם כאן - אפשר לבחור נתונים בהתאם לאג'נדה שלכם:
המסנגרים יספרו שלאב היה מקום 9 בליגה ב-EPA בממוצע למהלך, שביעי בצירוף EPA+CPOE ועשירי ביארדים בממוצע לניסיון מסירה, כשכל זה קרה כשהוא טופ 3 בליגה מבחינת כמות הדרופים של הרסיברים שלו.
המקטרגים יספרו שאם נוציא מהמשוואה מהלכים כמו סקרינים, RPO ופלייאקשן, ונסתכל רק על מהלכי מסירה "טהורים" מהפוקט - הוא השלים רק 57.5% מהמסירות שלו, עם 15-15 ביחס טאצ'דאונים ל-INT, ופאסר רייטינג 77.6.
וגזר הדין שלי? נותן לו עוד שנה כדי להכריע. החוזה גם ככה כובל, ואני רוצה לראות אותו עם WR1 מובהק. העונה הוא שיחק בפלייאוף פחות טוב מהתצוגות שלו בעונה שעברה, זה בטוח.
טמפה ביי באקנירס - וושינגטון קומנדרס 23-20
על מה כולם מדברים? עוד דרייב מנצח של ג'יידן דניאלס
על מה כולם צריכים לדבר? טוד באוולס שוב עלה לקבוצה שלו ביוקר בניהול משחק כושל
נמשיך בקו שמוביל את הטור הזה - יש אנשים שמתרצים תירוצים, ויש אנשים שמנצחים משחקים. לג'יידן דניאלס היו העונה את כל התירוצים בעולם להיכשל: אין לו אפילו רסיבר אחד ראוי מעבר לטרי מקלורין. אין לו כוכבים בבקפילד, אין לו הגנה טובה במיוחד, ואין לו מאמן או פלייקולר טופ 5, או אפילו טופ 10. אבל הוא מנצח משחקים, ומנצח אותם בענק, כרוקי!
בחודשיים האחרונים, הוא הוביל את הקבוצה שלו לדרייב מנצח בשלושה משחקים: נגד האיגלס, נגד הפלקונס ובמשחק הזה נגד הבאקס, בשלב הנוק-אאוט.
גם במשחק הזה - משחק ריצה לא היה לו לסייע. הקבוצה השיגה רק 82 יארדים על הקרקע ב-2.5 לניסיון, כשהוא מוביל את הקבוצה עם 36. כשהקבוצה הייתה צריכה יארד אחד בדאון 3, היא לא הלכה לבריאן רובינסון, היא הלכה רק לג'יידן:
וגם במהלך הזה - האם קו ההתקפה עשה עבודה מספיק טובה? הביטו בתמונה הזאת, ותגידו אתם:
בפרימיירה שלו בפוסטסיזן, הוא השלים 24 מ-35 מסירות ל-268 יארדים, עם 2 טאצ'דאונים, וללא איבודים. מתוך 35 ניסיונות מסירה, 10 עברו מעל עשרה יארדים באוויר, והוא השלים 9 מהן ל-159 יארדים, 2 טאצ'דאונים ופאסר רייטינג מושלם של 158.3.
האם האיש הזה לבדו, שהפך את הגורל של הפרנצ'ייז הכושל הזה, יספיק לבדו בדטרויט? כנראה שלא, אבל זה עדיין מדהים לראות איך פרנצ'ייז קיובי יכול להיות ההבדל בין קבוצה של 4-13 לקבוצה של 12 ניצחונות ודייט עם הסיד הראשון בדוויז'נאל.
ונעבור לטמפה... אוי, טמפה, טמפה... עוקבים-אוהדים של הקבוצה שאלו אותי: איך אתה מסביר את זה שטוד באוולס החליט לא ללכת על כל הקופה במצב של דאון 4 ו-3 - כשההתקפה שלו הזיזה היטב את הכדור כל המשחק, וההגנה לא ממש הצליחה להאט את וושינגטון.
יש קו מקשר ברור בין הפאנט של טומלין, לפילד גול של באוולס - מי שמגיע למשחק פלייאוף, ומשחק כדי לא להפסיד - לרוב אכן מפסיד. בטח במשחק שבו ההגנה שלו לא הראתה יכולת להאט את ההתקפה היריבה.
עם 6 דקות ו-10 שניות לסיום המשחק, לבאקס היה כדור במצב של דאון 2 ו-1 על ה-11 של וושינגטון:
אם אתה לא סומך על ההתקפה שלך להרוג את המשחק כאן (לשרוף כמה שיותר שעון, ולעלות ליתרון 4) - אתה כנראה תפסיד את המשחק. במקום זה, באוולס בחר להיות פאסיבי, רק להשוות, וההתקפה שלו תקבל את הכדור רק בספטמבר הבא.
והנה עוד נתון לקחת בחשבון בהקשר הזה - מאז עונת 2000, לא הייתה קבוצה שהפסידה משחק פלייאוף, עם אחוזי הצלחה גבוהים יותר בניסיונות המסירה שלה - לבאקס ומייפילד היו 65.2% הצלחה במשחק הזה (הממוצע? 43.5%):
זה לא הספיק לטוד באוולס כדי לתת לקיובי שלו לקחת את גורל המשחק בידיו. גישה של לוזרים - תוביל לרוב להפסדים ב-NFL.
לוס אנג'לס ראמס - מינסוטה ויקינגס 9-27
על מה כולם מדברים? סאם דארנולד נראה כמו הגרסה מהג'טס ועלה לעצמו ב-20 מיליון דולר לשנה בחוזה
על מה כולם צריכים לדבר? קו ההגנה של הראמס - מישהו זוכר בכלל אחד בשם אארון דונלד?
שנתיים אחרי שהויקינגס נראו כמו קבוצת 13 הניצחונות הכי מאכזבת בתולדות הליגה... הם מצליחים להיראות כמו קבוצת 14 הניצחונות הכי מאכזבת בתולדות הליגה. אז האם הקבוצה הזאת, כמו ההיא, הייתה באמת אחיזת עיניים מושלמת?
אני לא חושב. אני חושב שהויקינגס קבוצה שמאומנת טוב, עם לא מעט כישרון באיזורים חשובים של המערך, אבל עם בעיות באיזורים אחרים (קו ההתקפה! טעיתי כאן בהערכה שלו בגדול), שהתמודדה מול יריבה עם קיובי ומאמן מנוסים וטובים יותר. לרוב, בפלייאוף, הקבוצה עם QB ו-HC הטובים יותר גם תנצח. כאן זה אפילו לא היה קרוב.
בתחילת העונה כולם דיברו על הבן-של גארי קוביאק, קלינט קוביאק, שהיה מתאם ההתקפה של הסיינטס, שפתחו את העונה בסערה. אבל מה שחשוב הוא לא איך שאתה מתחיל, אלא איך שאתה מסיים - ומסתבר היום שהבן-של שהיה צריך לדבר אליו אז הוא בכלל הבן של המאמן האגדי דון שולה, כריס, ה-DC החדש של הראמס (החליף את ראחים מוריס, שהלך לאמן את הפלקונס): בישורת האחרונה של העונה הרגילה, ובפלייאוף - ההגנה של הראמס ספגה 10 נקודות או פחות בארבעה מבין חמישה משחקים, כשיוצא הדופן היחיד הוא המשחק חסר החשיבות מול הסיהוקס בשבוע 18.
במשחק הזה ספציפית, הם השוו שיא פלייאוף של כל הזמנים עם 9 סאקים (6 מהם במחצית הראשונה בלבד). אם התייחסתי בעבר לאופן שבו האיגלס התגברו בענק על הפרישה של ההול-אוף-פיימר העתידי, ג'ייסון קלסי, על קו ההתקפה - אז הראמס עשו עבודה לא פחות מרשימה בקו ההגנה שנפרד מאארון דונלד. לס סניד, ה-GM, הצליח להרכיב קו הגנה מפלצתי, תוך שהוא משקיע בו הכי מעט כסף על משכורות בליגה - 39 מיליון דולרים בלבד (כ-30 פחות מהקבוצה הבאה ברשימה!). תוצאה של כמה וכמה הום-ראנים בשני הדראפטים האחרונים.
אם קראתם את הפריוויו שלי למשחק, ראיתם שחזיתי שהראמס יעתיקו את תוכנית המשחק של הליונס בהגנה משבוע 18 - וכך היה. המון שמירה אישית, הרבה בליצים... אחד הכוכבים הכי אנדרייטד של הראמס העונה בהגנה - הקורנר, קובי דוראנט, היה אחראי לאחד הסאקים האלה בבליץ בחצי הראשון, וגם הוסיף INT בהמשך:
בסך הכול, דארנולד היה תחת לחץ ב-71.4% מהדרופבקים שלו. כמו שלא כל הבליצים נולדו שווים, כך גם כל הלחצים - לפי נתוני NextGen - רק 5 מתוך 27 לחצים על דארנולד היו מהירים (בהגדרה לחץ שמגיע לקיובי תוך פחות מ-2 שניות). בכולם, הראשר לא התמודד עם שום חסימה בדרך לדארנולד. אם נשווה את זה לג'סטין הרברט, למשל - אצלו 11 מתוך 18 הוגדרו כלחצים מהירים. רוב הלחצים הגיעו מצד שמאל, ולפי נתוני PFF, לא פחות מ-12 מהם נרשמו על שמו של קאם רובינסון, המחליף של כריסטיאן דאריסו.
משום מה, למרות כל זה, סאם דארנולד אחז בכדור 3.15 שניות בממוצע במשחק הזה, לפני ששיחרר את מסירה מהיד, והיה אחראי ל-7 מתוך תשעת הסאקים שספג. בסך הכול, בשני המשחקים האחרונים - דארנולד השלים 4 מתוך 19 מסירות בלבד כשהיה תחת לחץ, עם INT ו-5 סאקים.
והנה הפליפ-סייד של הדבר: בריאן פלורס שלח בליץ לעברו של מאט סטאפורד ב-65% מהדרופבקים שלו. הוא השלים 13 מתוך 16 מסירות, ל-171 יארדים ו-2 טאצ'דאונים במצבים האלה. וזוהי, גבירותיי ורבותיי, הסיבה העיקרית שבחרתי בראמס לנצח את המשחק הזה - פער של כמה ליגות בין הקיוביז.
בכלל, מאז הטרייד ששלח את סטאפורד מהליונס לראמס, המאזן שלו בחודשים דצמבר-פברואר הוא 18 ניצחונות ו-3 הפסדים בלבד. הצלע השנייה כאן היא כמובן המאמן, שון מקווי, שממשיך למצוא דרכים להמציא את ההתקפה מחדש בהתאם לשינויים בסגל. העונה הראמס אוהבים את הטייט אנדים שלהם יותר מהרגיל - קולבי פארקינסון וכמובן טיילר היגבי, שחזר לאחרונה מפציעה, והיה המטרה האהובה על סטאפורד במשחק הזה. הראמס שיחקו עם שניהם על המגרש ב-5 מתוך שבעת המהלכים בדרייב הפתיחה, וזה חלק מטרנד קצת יותר רחב שמאפיין את מקווי העונה. זה גם היה המערך במסירה של סטאפורד לקיירן וויליאמס באנדזון, עם ה-LEAK היפה הזה מהחסימה, בין שחקני הקו, לתוך האנדזון:
מקווי משחק העונה עם 2 טייט-אנדים על המגרש (מה שנקרא - 12Personnel) ב-15.5% מהסנאפים - הנתון הכי גבוה של התקפה שלו מאז עונת 2020. לשם ההשוואה, ב-2022 הוא שיחק עם טייט אנד אחד בלבד (11Personnel) ב-89.2% מהסנאפים (הכי הרבה בליגה) וב-2023 ב-92.8% (גם כן, הכי הרבה בליגה).
זה יהיה מעניין לעקוב אחרי העניין הזה לקראת המאצ'אפ מול האיגלס, בהתחשב בעובדה שנקובי דין, ה-MLB הפותח, ששיחק השנה טוב מאוד בכיסוי נגד המסירה, גמר את העונה - ובמקומו צפויים להשתלב אורן בורקס ו/או הרוקי ג'רמייה טרוטר ג'וניור.
מעולה אורן! תודה
תודה אורן על הסיכום
מה שמפליא שאין מילה רעה על המאמן של מיניסוטה ? אם אתה צפית שהראמס יקחו את הבלו פרינט של הליונס גם הוא היה אמור לצפות את זה ולהיערך בהתאם. למרות זאת אותה תכנית משחק שבלונית וכשהסקנדרי סגר את האופציות בבק פילד סם דרנולד אכל דשא פעם אחר פעם. קצת יותר ריצות היו מורידות את הלחץ מסם וגם מאלצות את ההגנה קצת להמר.
תודה על הסיכום.
תדה רבה. נראה שבסופו של דבר הקבוצות הבאמת ראויות ממשיכות הלאה.